מקוואות, פרק ד, משנה ג. פרקנו עוסק במי גשמים המהלכים אל המקווה דרך צינורות ומרזבים, ובשאלה מתי נתפסים אותם מים בפסול של מים שאובים. היסוד שבבסיס כל הדיון: מי הגשמים צריכים להגיע אל המקווה בלי שנחו בדרכם בכלי או בדבר המשמש ככלי. במשנתנו אנו פוגשים צינור שנחקק בו גומא קטנה, והתנא מלמד אותנו להבחין בין חלל שנעשה כדי לקבל בתוכו דבר מה ובין חלל שמעולם לא נועד לקבל דבר.
לפני שניכנס לגוף המשנה, ראוי לציין ששאלה גדולה תלויה בנושא זה: כשיש בחלק מן הצינור בית קיבול כזה, האם רק המים הנחים בגומא נעשים שאובים, או שמא כל השפע העובר באותו צינור מקבל דין של מים שאובים. זה עניין רחב שנחלקו בו הראשונים והאחרונים, וכדאי לעיין בש"ך ביורה דעה, הלכות מקוואות, ס"ק ע"ז, יחד עם נקודות הכסף שם, שם הדבר נידון באריכות.
חקיקת גומא כדי לקבל צרורות
המשנה פותחת: "החוקק בצינור כדי לקבל צרורות", מי שחוקק חלל בתוך הצינור כדי שיקלוט צרורות. מטרת החקיקה מעשית: אבנים קטנות הנסחפות עם המים ישקעו באותה גומא ולא יסתמו את הצינור ולא יישטפו הישר אל תוך המקווה. וכיוון שהחלל נעשה בכוונה כדי לקבל בתוכו דבר, יש מקום גדול לראותו כבית קיבול, וממילא המים הנכנסים לתוכו נעשים שאובים.
תנא קמא מחלק לפי חומר הצינור. "בשל עץ כל שהוא": אם הצינור של עץ, אפילו גומא הקטנה ביותר נחשבת. העץ נרקב, וגומא זעירה עתידה להתרחב עם הזמן, ולכן אפילו חלל מועט כבר נחשב בית קיבול, והמים הנכנסים לתוכו נעשים שאובים. "ובשל חרס רביעית": אם הצינור של חרס, צריך שהחלל יהיה מחזיק רביעית כדי שייחשב בית קיבול המסוגל להפוך את המים לשאובים.
שיטת רבי יוסי
רבי יוסי חולק. "אף בשל חרס כל שהוא": אף בצינור של חרס, כל חלל שהוא, קטן ככל שיהיה, הוא בית קיבול. ברור שאינו מקבל את חילוקו של תנא קמא בין עץ לחרס.
ורבי יוסי מבאר היכן שיעור הרביעית שייך באמת: "לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס". שיעור רביעית מעולם לא נאמר לעניין הגדרת בית קיבול. הוא נאמר לעניין שברי כלי חרס. כלי שהיה מחזיק מלוג ועד סאה ונשבר, נשאר בתורת כלי כל עוד השבר שנותר מחזיק רביעית. שם הרביעית היא הגבול בין שבר שאיבד את דין הכלי ובין שבר שלא בטל מתורת כלי. אבל אין לכך שום נגיעה לחלל שנחקק בצינור.
צרורות מתגלגלים ועפר שנכבש
המשנה ממשיכה בשני מקרים שבהם הגומא כבר קלטה לתוכה חומר. "היו צרורות מתגלגלין": אם הצרורות המונחים בחלל רופפים ומתגלגלים כשהמים דוחפים אותם, לא נסתם בית הקיבול. עדיין יש שם חלל מקבל פתוח, ולכן המים הנכנסים לתוכו שאובים, ו"פוסלין את המקוה".
אבל "ירד לתוכו עפר ונכבש": אם ירד לתוך החלל עפר ונדחס שם היטב, בטל בית הקיבול. שוב אין בצינור בית קיבול לאורכו, וההלכה היא כשר. מכאן ואילך המים העוברים בצינור כשרים.
צינור הרחב באמצעו
המשנה חותמת בהרחבה מסוג אחר לגמרי. "סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע": צינור צר בשני קצותיו ורחב באמצעו. הרמב"ם מבאר את תכלית המבנה הזה: המים נעצרים ונאגרים בחלק הרחב ונוצר בהם לחץ, ואז הם פורצים בכוח דרך הפתח הצר. אותה התרחבות לא נעשתה כדי לקבל מים, אלא כדי ליצור לחץ.
לפיכך "אינו פוסל". החלק הרחב אינו בית קיבול, המים העוברים בו אינם נחשבים שאובים, והמקווה כשר. והמשנה עצמה נותנת את הטעם: "מפני שלא נעשה לקבל". כל אמת המידה של משנתנו היא הכוונה והתפקיד. גומא שנחקקה כדי לקלוט צרורות היא בית קיבול; התרחבות שנעשתה כדי לדחוף את המים קדימה היא פשוט חלק מן המעבר.