מקוואות, פרק ג, משנה ג. הפרק כולו סובב סביב תקנת חכמים שלפיה שלושה לוגין של מים שאובין שנפלו למקווה שאין בו עדיין ארבעים סאה של מי גשמים, פוסלים אותו. המשנה הקודמת עסקה במקווה שנפלו לתוכו שלושה לוגין, כיצד אפשר לתקן מים כאלה, ומאיזה שלב מותר לראות את הפסול כמי שהלך לו ואת המים כמי שחזרו למעמד של מקווה כשר. משנתנו מציגה תמונה אחרת לגמרי. כאן איננו מדברים על שלושה לוגין שנפלו לתוך מי גשמים כשרים. כאן הבור עצמו היה מלא מים שאובין מתחילתו.
משנתנו פותחת בבור שנתמלא כולו במים שאובין, "בור שהוא מלא מים שאובין". מספרים יקלו עלינו לצייר את הדבר. נאמר שיש בבור עשרים סאה של מים שאובין, מים שאינם ראויים כלל למקווה. ואז "והאמה", תעלת השקיה, מוליכה אל הבור מי גשמים, ובקצה האחר יש פתח שדרכו המים יוצאים, "ויוצאין ממנו". מי גשמים חדשים נכנסים בהתמדה והתערובת יוצאת בהתמדה. שאלתנו היא מאימתי נוכל לקבוע שהמים השאובין נשטפו ויצאו, ושמה שנמצא בבור הוא עכשיו מי גשמים הראויים לטבילה.
המשנה פוסקת: "לעולם הוא בפסולו", הבור נשאר בפסולו לתמיד, "עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלושה לוגין", עד שיוכל לחשב שלא נשארו מן המים הראשונים שלושה לוגין.
כיצד עושים את החשבון? נמשיך במספרים שלנו. עשרים סאה של מים שאובין היו שם, ונאמר שמאז נכנסו דרך האמה ארבעים סאה של מי גשמים. עכשיו יש בבור שישים סאה, שליש מהם שאובין ושני שלישים מי גשמים כשרים. הואיל והמים שבתוכו מעורבים, מניחים שכל טיפה היוצאת מן הפתח יוצאת באותו יחס עצמו: שני חלקים מים כשרים כנגד חלק אחד מים שאובין. לפיכך צריך להמתין עד שייצאו מים כל כך רבים ששליש שלם מן המים שיצאו ישווה לעשרים הסאה המקוריות, כלומר שיצאו מן הבור שישים סאה. באותה שעה אפשר להניח שעשרים הסאה של שאובין נכללו במה שיצא, ומעתה יש בבור מים שאין בהם חשש של שלושה לוגין. ולמעשה גם מעט פחות משישים סאה יספיקו, שהרי אין אנו צריכים שהמים השאובין ייעלמו כליל; די לנו שהנשאר מהם יהיה פחות משלושה לוגין.
מכאן פונה המשנה לשורת מקרים שבהם שלושה הלוגין מגיעים אל המקווה, אך לא בזרם אחד וממקום אחד. "שניים שהן מטילין למקווה", שני אנשים נותנים מים שאובין למקווה שאין בו עדיין ארבעים סאה, "זה לוג ומחצה וזה לוג ומחצה", זה מטיל לוג ומחצה וזה מטיל לוג ומחצה. יחד יש כאן שלושה לוגין, אבל אף אחד מהם לא נתן את המידה השלמה.
"או הסוחט את כסותו", או מי שסוחט את בגדו. המים השאובין אינם הפסול היחיד; יש פסול שני, תפיסת ידי אדם, מים שהגיעו למקווה על ידי מעשה אדם. מים שנבלעו בבגד אינם בהכרח שאובין כלל, ואף על פי כן משעה שאדם סוחט את הבגד ומוציא מהם את המים, הרי אותם מים נכנסים למקווה מכוח מעשה אדם, ושלושה לוגין מהם פוסלים גם הם מקווה שאין בו ארבעים סאה של מי גשמים. וכאן, אם כן, האדם סוחט את בגדו "ומטיל ממקומות הרבה", והטיפות נופלות אל המקווה מנקודות רבות שבבד. שלושת הלוגין השלמים מגיעים, אך לא ממקום אחד.
"והמערה מן הצרצור", והמערה מן הצרצור, כלי שיש בו כמה פיות, "ומטיל ממקומות הרבה". אין הוא מערה מפה אחד בלבד; המים יוצאים בבת אחת דרך שלושה פתחים שונים.
בכל שלושת המצבים האלה מביאה המשנה מחלוקת. רבי עקיבא מכשיר את המקווה, "רבי עקיבא מכשיר", שכן קיבל מסורת בעניין זה, ואילו "וחכמים פוסלין", חכמים סוברים שהמקווה נפסל.
רבי עקיבא מבאר את שיטתו. "לא אמרו", לשון חכמים לא הייתה מעולם "מטילין" בלשון רבים, שהיה בכך משמע של מים הנכנסים מכמה מקומות, "אלא מטיל", מעשה הטלה אחד ממקום אחד. וכיוון שבכל המקרים שלנו המים באים מכמה מקורות, מפיות נפרדים או מנקודות נפרדות שבבגד, לא נאמרה עליהם תקנת שלושת הלוגין כלל. הפסול אינו אלא מדברי חכמים, וגזירת חכמים מוגבלת בדיוק לנסיבות שבהן נאמרה.
השיבו חכמים, "אמרו לו": "לא כך ולא כך אמרו", לא נאמרה המסורת באחד משני הלשונות הללו, לא בלשון רבים ולא בלשון יחיד, "אלא שנפלו", אלא דיברו על שלושה לוגין שנפלו למקווה. ומשזה הלשון, אין נפקא מינה אם המים באו מפתח אחד או משנים עשר; כל שקובע הוא שנכנסו שלושה לוגין. ובכל אחד מן המקרים שנמנו אכן נפלו למקווה שלושה לוגין, ולפיכך המקווה פסול.
ראוי לציין הסתייגות אחת. הגזירה אינה בלי גבולות גם לדעת חכמים, וכמה קולות בעניין שלושה לוגין הנכנסים למקווה יילמדו במשנה שלאחריה.