מקוואות, פרק ב, משנה ג. לפני שנוכל לעקוב אחר המשנה, יש להבהיר הלכה יסודית אחת בהכשרת מקווה. חכמים קבעו שמים שאובים פוסלים את המקווה בתנאים מסוימים: אם נכנסו שלושה לוגין של מים כאלה לתוך גבא שעדיין לא הצטברו בו ארבעים סאה של מים כשרים, אותו מקווה פסול. מה שעושה את המים לשאובים הוא היותם נאספים בכלי, ומכאן השם מים שאובים. השיעור הקובע הוא שלושה לוגין, והזמן הקובע הוא לפני שנתקבצו ארבעים הסאה. משנתנו שואלת מתי מוטל הפסול הזה, ובאילו מצבים של ספק היו חכמים מוכנים להקל.
הכול כאן נשען על העובדה שפסול המקווה בשלושה לוגין אינו דין תורה אלא תקנת חכמים. מסכת טהרות, פרק ד, משנה ז, אומרת זאת במפורש: פסול מים שאובים סמכותו מדברי חכמים, ולא מן התורה. ודווקא משום שמעמדו מדרבנן, נפתח לנו כאן הכלל המוכר שספק בדבר שאיסורו מדברי חכמים נידון לקולא.
המשנה פותחת: "ספק מים שאובים שטיהרו חכמים", כלומר המקרים של ספק במים שאובים שבהם קבעו חכמים שהמקווה נשאר טהור. שלושה מקרים כאלה נמנים.
- "ספק נפלו ספק לא נפלו": אין לנו כל ידיעה אם שלושת הלוגין הגיעו אל המים. ייתכן שנכנסו, ובאותה מידה ייתכן שלא נכנסו כלל.
- "אפילו נפלו": כאן הנפילה עצמה אינה בספק, ואף על פי כן נותר ספק אחר, האם באותו רגע היה במקווה שיעורו השלם או לא. האם היו בו "ארבעים סאה" של מים כשרים, ואז לא נפסל דבר, או שהשיעור עדיין היה חסר, וממילא היה נפסל? על שאלה זו אין בידינו תשובה.
- "שני מקוואות, אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו": שני מקוואות לפנינו, וברור שבאחד יש ארבעים סאה ובשני עדיין חסר השיעור. "נפל לאחד מהן ואינו יודע לאיזה מהן נפל." שהמים השאובים נפלו לאחד מן השניים ודאי, ומה שנעלם מאיתנו הוא לאיזה מהם.
בשלושת המקרים הללו הדין הוא "ספיקן טהור", הספק נפתר לקולא והמקוואות נשארים כשרים. המשנה נותנת את הטעם: "מפני שיש לו במה שיתלה", מפני שיש במה לתלות את הספק. בספק דרבנן מותר לנו לתמיד לייחס את המעשה לאפשרות שאין בה פסול. במקרה האחרון אנו אומרים ששלושת הלוגין נפלו לתוך המקווה שכבר נתקבצו בו ארבעים סאה, ושם אין המים השאובים מזיקים כלל.
מול אלה עומד המקרה שבו המשנה מחמירה. "היו שניהם פחותים מארבעים סאה": בשני המקוואות עדיין לא הגיעו לארבעים סאה, "ונפל לאחד מהן ואינו יודע לאיזה מהן נפל", והמים השאובים נכנסו לאחד מהשניים בלי שנוכל לזהות לאיזה. הפסק הוא "ספיקן טמא". הספק עודנו ספק בדין דרבנן, ואף על פי כן אין דרך להקל כאן, שהרי אין ספק שאחד משני המקוואות נפסל, ואין שום אפשרות נקייה מפסול שאליה נוכל לייחס את המעשה. הסברה של המשנה עצמה הוא "שאין לו במה שיתלה", אין לספק במה להיתלות. וכיוון שאין טעם להעדיף מקווה זה על פני זה, יש לנהוג בשניהם כפסולים.
לימוד המשנה, אם כן, אינו רק שספק דרבנן נידון לקולא, אלא שהקולא צריכה מקום לנוח עליו. במקום שיש הסבר שאין בו פסול, חכמים מתירים לנו לסמוך עליו. במקום שכל האפשרויות מוליכות לפסול, אין לקולא על מה לעמוד.