מקוואות, פרק א, משנה ג. הפרק שלנו הולך ומונה את דרגות המים השונות ואת מידת הטהרה שכל אחת מהן מספקת. משנה זו ממשיכה לעסוק במי גבאים: מי גשמים שירדו כדרכם ונתקבצו בגומה, בשלולית או בבור שבקרקע, בשיעור של פחות מארבעים סאה. מים כאלה אינם מקווה כשר, אך גם אינם מים סתם. יש בהם צדדים מסוימים של טהרה, והמשנה מבארת כיצד מתנהגים אותם צדדים כשמתערבת בהם טומאה.
העיקרון שביסוד המקרים שכאן: כשנופלים מים טמאים לתוך מי הגשמים שנתקבצו, הטיפה הפסולה נבלעת בגוף המים הגדול ובטלה כל זמן שהיא שם. אך ברגע שנעקרים מים מן הגבא לרצון, בכוונה ובמתכוון, חוזרת הטומאה וניעורה, שהרי יש לחשוש שהטיפה המקורית היתה בכלל מה שנלקח.
טהור ששתה
המשנה פותחת: "נפלו מים טמאים", נפלו מים טמאים לשלולית הזאת, "ושתה טהור", ואחר כך בא אדם טהור ושתה ממנה. הרי הוא טמא. לפי שהכניס את המים לפיו מדעתו, נעקרו המים שלקח מן הגבא לרצון, ויש לחוש שטיפת המים הטמאים נתערבה במה שבלע. ומכיוון ששתה מים טמאים, נטמא גם הוא.
מילא בכלי
המקרה השני שבמשנה: "נפלו מים טמאים", נפלו מים טמאים לגבא, "ומילה בכלי טהור", ובא אדם ולקח כלי שהיה טהור ומילא אותו מאותם מי גשמים שנתקבצו. הכלי נטמא. אף כאן המילוי היה מעשה שנעשה בכוונה, ולכן יש להעלות על הדעת שטיפת המים הטמאים עלתה עם כל השאר שנכנס לכלי והביאה עליו טומאה.
כיכר של תרומה
המקרה השלישי: "נפלו מים טמאים", נפלו מים טמאים לגומה, "ונפל כיכר של תרומה", ואחר כך נפל לתוכה גם כיכר לחם עגול שדינו תרומה. ומה יהא עליו, הכל תלוי בדרך שבה הוציאו בעליו. "אם הדיח", אם הדיח את הכיכר, שהתיז עליו מן המים שבגומה, הרי הזיז מים ממקום מנוחתם בכוונה; מים אלו חוזרים לטומאתם ומעבירים אותה הלאה, והכיכר טמא. "ואם לא הדיח", אבל אם לא הדיח כלל אלא הרים את הלחם ונשאו משם, לא נתכוון ליטול מים כל עיקר אלא להציל את מאכלו. הכיכר נשאר טהור.
שיטת רבי שמעון
ועל כך מביאה המשנה דעה חולקת: "רבי שמעון אומר, בין הדיח בין שלא הדיח, טמא." בין הדיח את הכיכר ובין לא הדיח, טמא.
הרא"ש מפרש את חששו של רבי שמעון בדרך צרה. אף כשרק מגביהים את הכיכר, מים נדבקים בו בשעה שהוא יוצא, ויש לחוש שטיפת המים שהיתה טמאה מתחילה עלתה עם הכיכר והטמאה אותו.
ביאור הגר"א, בפירושו לתוספתא, מרחיב את דברי רבי שמעון הרבה יותר. לדעתו אין רבי שמעון נחלק על הכיכר לבד, אלא דוחה את כל היסוד שעליו נשענו דברי התנא קמא עד כה. התנא קמא סובר שכל זמן שהטיפה הפסולה שוכנת בתוך גוף המים היא מתבטלת ובטלה. רבי שמעון סובר שאין כאן ביטול כלל. המים הטמאים אינם משתנים במעמדם בעצם נפילתם לגבא; הם נשארים טמאים במקומם. ולפיכך, מן הרגע שנפל הכיכר לתוך המים קיבל טומאה, ואין נפקא מינה אם הדיח אחר כך או לא.
נמצא ששלושת המקרים שבמשנתנו תלויים כולם בציר אחד: עקירת מים מן הגבא בכוונה. לדעת התנא קמא, שתייה ומילוי והדחה כולם בכלל זה, אבל הצלת חפץ שנפל אינה בכלל. ולדעת רבי שמעון, כפי שמבארו הגר"א, הטומאה לא הלכה לה מעולם.