מקוואות, פרק ט, משנה ב. פרקנו עוסק בהלכות טבילה, ובמיוחד בדין חציצה: דבר החוצץ בין מי המקווה לעורו של הטובל או לדופנו של הכלי הנטבל, עד שאין המים מגיעים אליו כלל. הפסוק אומר "ורחץ את בשרו במים וטהר", ומכאן למדו חז"ל, במסכת סוכה דף ו עמוד א, שלא יהיה דבר חוצץ ומונע את המים מן הטובל. משנה ב ממשיכה את רשימת החציצות הללו. בדיון שקדם עסקו בחוטים וברצועות הקשורים על הגוף, וכאן עובר הדגש לדברים הנדבקים בעור, נתקעים בשיער או מכסים את פני הכלי.
הערה חשובה כבר בפתיחה. חציצה היא נושא רחב ומסובך, ובו חילוקים דקים מאין ספור, ואין להכריע הלכה למעשה מתוך לשון המשנה לבדה. שאלה אמיתית בתחום הזה מקומה לפני רב הבקיא באמת בסוגיה, פוסק השולט בהלכות אלו ויכול להורות בהן. מה שיבוא כאן הוא המשנה בפשטותה בלבד.
רשימת המשנה
המשנה פותחת את המנייה שלה ב"קלקי הלב והזקן", גושי שיער שעל החזה או שבזקן שנסתבכו ונדבקו זה בזה עד שאין המים יכולים לחדור ביניהם. אחריהם "ובית הסתרים באשה", מקומות המכוסים שבגוף האישה. אחר כך "לפלוף שחוץ לעין", לפלוף שיצא מן העין, התייבש והתקשה בצדה החיצוני. בהמשך מונה המשנה "וגלד שחוץ למכה", קרום הדם היבש שנקרש על גבי המכה ויושב על פני העור, "והרטיה שעליה", תחבושת או משחה המונחת על אותה מכה.
וממשיכה הרשימה: "ושרף היבש", שרף שהתייבש והתקשה; "וגלדי צואה שעל בשרו", קרומי לכלוך הנדבקים בעור; "ובצק שתחת הציפורן", בצק שנכנס מתחת לציפורן; "והמלמולים"; "וטיט היון"; "וטיט היוצרים"; "וגץ יווני". כל אלו מפסיקים בין המים לגוף והרי הם חציצה. הפריטים האחרונים הם סוגי טיט ואדמה, והמשנה ממשיכה עתה להגדיר אותם.
הגדרת סוגי הטיט
"איזהו טיט היון?" איזה טיט מתכוונת המשנה בשם טיט היון? תשובתה: "זה טיט הבורות", הרפש השוקע בתחתית הבורות והמעיינות. וסמך לכך מביאה המשנה מן הפסוק, שבו אומר דוד המלך שהקב"ה העלה אותו "מבור שאון", מבור של רעש והמולה, "מטיט היון", מן הטיט הרפוש. וכיוון שהכתוב עצמו מצמיד את הטיט הזה לבור, זהו בדיוק הטיט שהמשנה מדברת בו.
"טיט היוצרים כמשמעו", טיט היוצרים פירושו ככל שנשמע: הטיט שהקדרים עובדים בו בעשיית כלי החרס שלהם.
כאן מביאה המשנה דעה חולקת: "רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מריקה". רבי יוסי סובר שטיט היוצרים אינו חוצץ, ואילו הסוג הנקרא מריקה כן חוצץ ומבטל את הטבילה.
"וגץ יווני", טיט הדרכים, מוגדר במשנה כ"אלו יסודות הדרכים", הטיט של מסלולי הדרכים, האדמה הכבושה שביסודות הדרך.
טבילה בטיט וטבילת חפצים
על כל סוגי הטיט הללו מלמדת המשנה "שאין טובלין בהן ולא מטבילין אותם". אף כשהטיט הזה נוזלי ורופס במקצת, אין אדם טובל בו, שכן אין לו דין מים, ואף אין מטבילין בו כלים.
"ושאר כל הטיט, מטבילין בו כשהוא לח". שאר סוגי הטיט והאדמה דינם שונה: מטבילין בהם כל זמן שהם לחים ונוזליים די כדי שייחשבו כמים.
שני מקרים מן החיים היום יומיים חותמים את המשנה. הראשון, "ולא יטבול באבק שעל רגליו": לא ירד אדם לטבול בעוד עפר דבוק על רגליו, שכן שכבה זו מפרידה בין עורו למים. השני, "לא יטביל את הקומקום בפחמים": קומקום שהושחר בפיח אינו נטבל במצב הזה, "אלא אם כן שפשף", אלא לאחר שקרצף את הפיח ממנו.
הקו העובר בכל המשנה אחד הוא: הטבילה מחייבת שהמים ייגעו בגוף או בכלי במגע ישיר, וכל דבר שהתייבש, התקשה, נסתבך או נדבק על פני השטח, צריך להסירו קודם. ושוב, אלו עניינים שמקומם לפני רב הבקיא בהלכות חציצה, ואנו לא למדנו כאן אלא את פשט המשנה.