מקוואות, פרק ח, משנה ב. המשנה שלפנינו עוסקת בטומאת בעל קרי. לצד דין טומאת קרי שמן התורה, הוסיפו חז"ל קטגוריה משלהם: אדם שלא היה מוציא זרע, שלא אירעה לו יציאה המטמאת אותו מדאורייתא, ובכל זאת דנים בו כטמא מדרבנן. החשש הוא שמא בתוך מי הרגליים התערבה טיפה של קרי, שיירים שאין בהם כדי להיראות בפני עצמם, ומחמת חשש זה גזרו חכמים עליו טומאה לעניין אכילת תרומה.
מעט רקע יבהיר את לשון המשנה. בעל קרי הוא ראשון לטומאה. מן התורה יש ארבע דרכים שבהן חלה טומאה זו על אדם:
- יציאת קרי מגופו שלו.
- נגיעה בקרי, שאף היא מכניסה אדם לטומאה זו.
- שימוש המיטה: שניהם נטמאים, והוא בעל קרי אף שכל היציאה הייתה בבית הסתרים, בתוך גופה. אף היא טמאה, על אף שהמגע היה פנימי, במקום מוצנע.
- אישה שפלטה שכבת זרע לאחר תשמיש, בתוך פרק הזמן שהזרע עדיין ראוי להזריע. כמה זמן נמשך פרק זה, זו מחלוקת תנאים שנפגוש במשנה הבאה.
כל ארבעת אלה הם טומאה מן התורה. משנתנו, לעומת זאת, עוסקת בשכבה הדרבנן.
המשנה פותחת: "אלו בעלי קריין שהן צריכים טבילה", אלו הם הנחשבים בעלי קרי וצריכים טבילה, אך ורק משום שחז"ל טימאו אותם. המדובר באדם שמבחין במשהו חריג בשעת הטלת מי רגליים.
"ראה מים חלוקים", ראה מים שמראיהם משונה, או שלא יצאו כדרכם, לא בקילוח רצוף כדרך שמי רגליים יוצאים. "או עכורים", או שהנוזל היה עכור וכהה. במקרים אלו ההלכה תלויה בשלב שבו אירע הדבר.
"בתחילה טהור": אם השינוי ניכר ברגעים הראשונים, אין מייחסים לו חשיבות ואין חוששים כלל לקרי, שכן עצם העצירה שקדמה להטלה די בה כדי לשנות את המראה ואת אופן יציאת הטיפות הראשונות. "באמצע או בסוף טמא": אבל אם תחילת הקילוח הייתה כרגיל, ורק אחר כך, באמצע או לקראת הסוף, נשתנה המראה או יצאו המים שלא כדרכם, טמא. גם כאן אין ההלכה נשענת אלא על חומרא דרבנן, ואין כאן טומאה דאורייתא כלל.
ומוסיפה המשנה מקרה נוסף: "מתחילה ועד סוף", אם כל ההטלה כולה הייתה משונה, בין שלא הצליח להטיל אלא טיפין טיפין ולא בקילוח, ובין שהייתה במראה אחר לגמרי לאורך כולה, טהור. כשהשינוי אחיד מתחילה ועד סוף, הוא מלמד על מצב גופני ולא על קרי שנתערב באמצע.
עתה עוברת המשנה למראה אחר: "לבנים ונמשכים", לבנים וסמיכים, נמשכים כמין ליחה. בזה סובר תנא קמא שטמא. אף שלא יצאו בכוח, ומדאורייתא אין טומאת קרי אלא כשיוצא יורה כחץ, נורה כחץ, מכל מקום, כיוון שהחומר עצמו דומה לקרי, גזרו עליו חז"ל וטימאוהו.
רבי יוסי חולק: "לבנים כעכורים". הואיל ולא יצאו בכוח כדרך שקרי אמיתי יוצא, דין נוזל לבן וסמיך כדין נוזל כהה ועכור בדיוק. כלומר, הוא חוזר לחלוקה שקבע תנא קמא לעיל: אם נראה בתחילה, טהור, ואם נראה בסוף, טמא.
נמצא שמשנה זו מוסרת לנו מערכת סימנים מדוקדקת. אין חז"ל בוראים טומאה דאורייתא חדשה; הם קוראים את סימני ההטלה ושואלים אם ייתכן שנסחפה עמה טיפת קרי שלא הורגשה, ולפי זה פוסקים טהור או טמא.