מקוואות, פרק ז', משנה ב'. פרק זה בוחן את המים על צורותיהם ומצביהם השונים: קפואים, משתנים, או מעורבים בחומרים אחרים, ושואל בכל מקרה אם עדיין נחשבים הם מים לעניין מקווה. המשנה עוברת על שלוש קטגוריות: דברים שמעלין את שיעור המקווה ואינם פוסלין אותו כלל, דברים שפוסלין את המקווה ואף על פי כן אינם מצטרפין לשיעורו, ודברים שאינם מעלין ואינם פוסלין. משנתנו עוסקת בשנייה ובשלישית שבהן.
פוסלין ולא מעלין
"אלו פוסלין ולא מעלין". המשקין שהמשנה עומדת למנות יש להם דין מים מבחינה אחת בלבד: שלושה לוגין מהם, לאחר שעברו בכלי ונעשו שאובים, פוסלין מקווה שעדיין לא נתקבצו בו ארבעים סאה של מי גשמים. אבל להשלמת אותו שיעור אין הם מוסיפין מאומה.
ראשון ברשימה: "המים", מים שאובים, "בין טמאים בין טהורים", בין שהמים טמאים ובין שהם טהורים. חילוק זה אינו משנה כאן. מים שאובים שנכנסו למקווה פוסלין אותו, ובוודאי שאינם מצטרפין להשלמת השיעור.
וממשיכה המשנה בשלושה משקין נוספים:
- "מי כבשים", המשקה שבו הושרו ירקות לכבישה זמן ממושך.
- "ומי שלקות", המשקה שבו נתבשלו ירקות.
- "והתמד", מים שנתנו על החרצנים והזגים שנשארו לאחר סחיטת הענבים ליין, "עד שלא החמיץ", כל זמן שעדיין לא החמיץ ולא קיבל אופי של יין.
כל אלו עדיין דין מים עליהם. לפיכך, אם נתקבצו בכלי קודם שהגיעו למקווה, פוסלין אותו בשיעור שלושה לוגין.
כיצד פוסלין ולא מעלין
"כיצד פוסלין ולא מעלין?" איזה הוא המקרה שבו משקין אלו פוסלין את המקווה ואף על פי כן אינם מעלין את שיעורו?
"מקווה שיש בו" שיעור של "ארבעים סאה חסר קורטוב": יש במקווה ארבעים סאה חוץ מקורטוב אחד, חסרון זעיר שבזעירים (הקורטוב הוא אחד חלקי שישים וארבעה שבלוג). "ונפל מהם קורטוב לתוכו", קורטוב מאחד המשקין הללו, מי הכבשים, מי השלקות או התמד, נופל לתוכו, "כשהם שאובים", כשהם במצב של שאובים. והדין: "לא העלוהו", לא נשלם השיעור על ידיהם, אף שהחסרון היה מזערי כל כך. ולא עוד, אלא "ופוסלו בשלושה לוגין", מלמד ששלושה לוגין ממשקה כזה שנכנסו למקווה פוסלין אותו לגמרי.
לא מעלין ולא פוסלין
עתה פונה המשנה לקטגוריה השלישית. "אבל שאר משקין", כל המשקין שאינם מים, ובפרט:
- "ומי פירות", משקין הנסחטים מן הפירות.
- "והציר", המוהל הנוטף מן הדגים בשעת מליחתם.
- "והמורייס", השומן השמנוני היוצא מן הדגים.
- "והתמד משהחמיץ", אותו משקה עצמו שנעשה מן החרצנים הנסחטים, אלא שכבר החמיץ וקיבל אופי של יין.
אין אלו נחשבין עוד מים. אבדו כליל את זהותם כמים. לפיכך, "פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין", יש מצבים שבהם הם מעלין למעשה את שיעור המקווה, ויש מצבים שאינם מעלין.
"כיצד?" מבארת המשנה מתי כך ומתי כך.
"מקווה שיש בו" שיעור של "ארבעים סאה חסר אחת": יש בו שלושים ותשע סאה, אחת פחות מן הארבעים הנדרשות. "נפל לתוכו סאה מהן", נפלה לתוכו סאה מאחד החומרים הללו. והדין: "לא העלו", השיעור נשאר חסר, שהרי משקה שאינו מים עוד אינו מאפשר לומר שיש במקווה ארבעים סאה של מי גשמים.
"היה בו ארבעים סאה", שכבר היו בו ארבעים סאה שלמות, "נתן סאה", נתן לתוכו סאה ממשקה כזה, מי ענבים, מי תפוחים או כיוצא בהם, "ונטל סאה", ואחר כך נטל ממנו סאה, ההלכה היא "הרי זה כשר". המקווה עומד בכשרותו. המשקה שנכנס נתבטל במימי המקווה המרובים, ולפיכך אנו ממשיכים לראות את הארבעים סאה כשלמות, אף על פי שנטלה מהן סאה שלמה.