מקוואות, פרק ו, משנה ב. הפרק כולו עוסק בשאלה מרכזית אחת: מתי מים שאינם כשרים כשלעצמם למקווה מתחברים למקווה הכשר ונעשים חלק ממנו, ומתי הם נשארים גוף מים נפרד העומד בפני עצמו. חלק גדול מן התשובה תלוי בגודל המעבר שבין שני המימות. פעמים שאנו דורשים פתח ברוחב שפופרת הנוד, פי הנוד, מידה של כשבעה וחצי סנטימטרים בקירוב, ופעמים שאין צריך מידה כזו כלל. משנתנו מציגה מקרה שבו אפשר לעקוף את הדרישה הזו לגמרי.
נצייר לעצמנו מצב שכיח למדי. אדם יש לו דלי שנטמא, ובתוכו מונחים כלים נוספים שגם הם קיבלו טומאה. במקום להטביל כל כלי וכלי בנפרד, נוח לו לגמור את המלאכה בבת אחת: הוא משקיע את הדלי במקווה כשהכל עומד בתוכו, ומצפה שהכלי וכל מה שבתוכו יעלו טהורים יחד.
קובעת המשנה: "דלי שהוא מלא כלים והטבילן, הרי אלו טהורין", כלומר דלי שהוא מלא כלים והטבילם, כולם טהורים. שים לב שהמשנה אינה אומרת דבר על רוחב פיו של הדלי. הטבילה מועילה אף על פי שפי הדלי צר משפופרת הנוד.
ומדוע כך? מפני עיקרון הנקרא מיגו. הואיל והטבילה מועילה באמת לכלי החיצון, הוא הדלי עצמו, שהיה טמא ועכשיו מיטהר במי המקווה, אותו מעשה טבילה נמשך גם אל הכלים היושבים בתוך הדלי. מכיוון שהטבילה חלה על הכלי המכיל, היא חלה גם על מה שבתוכו, ואין אנו מצריכים פתח כשפופרת הנוד.
עכשיו פונה המשנה אל המקרה ההפוך: "ואם לא טבל", כלומר אם לא נעשתה כאן טבילה לדלי עצמו. והיינו שהדלי היה טהור מתחילתו, ואין בהטבלתו שום תועלת, ובעליו משתמש בו רק כמכל נוח להוריד בו את שאר הכלים אל המים. במקרה כזה אין לסברת המיגו על מה לסמוך, שהרי הטבילה אינה מועילה לדלי כלום. לפיכך "אין המים מעורבין עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד", כלומר אין אנו רואים את המים שבתוך הדלי כמחוברים למי המקווה אלא אם כן המעבר המצרפם הוא כשפופרת הנוד או יותר. בפתח כזה, המים שבתוך הדלי מקבלים דין מי מקווה מחמת חיבורם למקווה, והכלים המונחים באותם מים כבר עלתה להם טבילה כשרה.
נמצא שלימוד המשנה נאה ומסודר. כשיש לטבילה מלאכה אמיתית לעשות בדלי, מה שבתוכו נגרר עמו ואין צורך במידת פתח כלל. וכשהדלי אינו אלא כמין תיק להוליך בו את הכלים, המים שבתוכו צריכים לזכות בדין מי מקווה מכוח עצמם, ואין זה נעשה אלא בחיבור ברוחב שפופרת הנוד.