מקוואות, פרק ג, משנה ב. הפרק שלנו עוסק במים שאובים, מים שנאספו בכלי. קבעו חכמים שאם נפלו שלושה לוגין של מים כאלה למקווה בטרם נשלמו בו ארבעים סאה של מים שאובים מן הגשמים, המקווה נפסל, ופסולו נשאר בו אף לאחר שהתמלא. לדעת חכמים נקבעה דרך אחת לחזור להכשר: לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד, פסול הוא עד שיצא ממנו כל שיעורו ועוד תוספת. משנתנו פותחת בשאלה המעשית, כיצד, כיצד הדבר נעשה?
המעשה המובא הוא הבור שבחצר, בור חפור בחצר, שנפלו לו שלשה לוגין של מים שאובים בשעה שמי הגשמים שנאספו בו היו עדיין פחות מארבעים סאה. הדין הנאמר הוא לעולם הוא בפסולו, הפסול דבק בו לעולם, ואין הבור חוזר להכשרו אלא עד שיצא ממנו מלואו (כל תכולתו, כל ארבעים הסאה, צריכה להידחק ולצאת על ידי מי גשמים חדשים הזורמים לתוכו) ועוד, שיצא עוד שיעור נוסף מעל לכך. ומדוע דורשים את התוספת? אם ייצאו ארבעים סאה בדיוק, אמנם גוף המים הפסול עצמו יצא, אך שלושת הלוגין של מים שאובים עדיין יטרידו אותנו, שכן ייתכן בהחלט שהם מונחים באיזה מקום בתוך הבור. משיצאו מים יותר ממלוא השיעור, אנו מוכנים להניח שגם חלק משלושת הלוגין יצא עמם, ואין כאן עוד שלושה לוגין שלמים, והמים שנפסלו מתחילה הלכו להם. לא נשארו אלא מי גשמים חדשים, והבור כשר כמקווה.
אחר כך מציעה המשנה דרך שנייה: או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה, או שיעמיד באותה חצר עצמה גוף של ארבעים סאה. כלומר, חופר גומא אחרת במקום אחר באותה חצר ומניח לה להתמלא ארבעים סאה של מי גשמים כשרים. ואז ויטהרו העליונים והתחתונים, ויטהרו המים העליונים והמים התחתונים. תאר לך את החצר בשיפוע: הבריכה הגבוהה היא הכשרה, והתחתונה היא הבור שנפלו לו שלושת הלוגין. אמת מים זורמת מן העליונה לתחתונה ומחברת ביניהן, ובאותו חיבור המקווה הכשר מכשיר את הפסול. זהו המנגנון הידוע בשם השקה, והמסכת תרחיב בו בהמשך. עיקרון הדבר: מקווה שאינו כשר יכול להיכשר על ידי מגע עם מקווה כשר.
ובאה דעה חולקת: רבי אלעזר בן עזריה פוסל, תנא זה סובר שהבור נשאר בפסולו. אין הוא חולק על עצם דין השקה, שכן כששני מקוואות סמוכים זה לזה ממש הוא מודה שהמגע עושה את שלו. קושיו היא במצב המתואר כאן, שרווח של חצר מפריד בין שתי הבריכות. כדי לראותן כגוף מים אחד יש להיתלות בגוד אסיק או בגוד אחית, כלומר להעלות את הבריכה התחתונה או להוריד את העליונה מבחינה רעיונית, כדי שהשתיים ייחשבו כישות אחת. סברה זו הוא מסרב להחיל כשיש ריווח ביניהן, ומשום כך התעלה העוברת מזו לזו אינה מועילה לדעתו כלום.
דבריו מסתיימים בלשון אלא אם כן פקק, והמפרשים מבינים את הלשון כאילו נאמר פסק, ומחזירים אותנו לתקנה שבה פתחה המשנה, מלואו ועוד. הכוונה שלדעת רבי אלעזר בן עזריה תקנה אחת בלבד יש לבור כזה: מים חדשים צריכים להיכנס ולדחוק את המים הישנים לצאת, עד שנעמיד שיצאו ארבעים סאה שלמות ועמן חלק משלושת הלוגין. מכאן ואילך רשאים אנו להתייחס למה שעומד בבור כמי גשמים אמיתיים, והוא משמש כמקווה כשר.
ובכן משנה ב מפרטת את שתי הדרכים שבהן ניתן להשיב את הכשרו של בור פסול שבחצר: דחיקת כל תכולתו ועוד מעט, או חיבורו לארבעים סאה כשרות על ידי השקה, כשרבי אלעזר בן עזריה מגביל את המקרה לדרך הראשונה בלבד כאשר שתי הבריכות עומדות במרוחק זו מזו.