מקוואות, פרק ב', משנה ב'. משנה זו שייכת לקבוצת המשניות העוסקות בספקות סביב טבילה: הטומאה עצמה ודאית, וכל השאלה היא אם הטבילה הועילה. כאן מוסיפה המשנה שני חידושים מרכזיים: מתי הספק חזק כל כך עד שאנו מתייחסים אליו כאל ודאי, וכיצד משתנה הכל כאשר הטומאה שבה מדובר אינה אלא מדרבנן.
הכלל היסודי של רשות היחיד ורשות הרבים
כידוע מן הש"ס ומן הפוסקים, ספק טומאה שנולד ברשות היחיד דינו טמא, וספק טומאה שנולד ברשות הרבים דינו טהור. משנתנו מלמדת שיש מצבים שבהם הספק נוטה לצד הטומאה בכובד כזה, עד שאנו מסלקים את הספק לגמרי ומתייחסים למקרה כאל ודאי. במצב כזה אף רשות הרבים לא תציל.
מקווה שנמדד ולאחר מכן נמצא חסר
"מקווה שנמדד ונמצא חסר". מקווה נמדד ונמצא שיש בו ארבעים סאה שלמות. אנשים השתמשו בו. לאחר שבועיים או שלושה שבועות נמדד שוב, ונמצא שיש בו פחות מארבעים סאה.
וזהו פסק המשנה: "כל הטהרות שנעשו על גביו", כל הטהרות שנעשו בו, "בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמאות". כל מה שנטבל באותם מים בפרק הזמן שבין המדידה הראשונה לשנייה לא הרוויח דבר: כלים שטומאתם הוחזקה, או אדם שטומאתו הוחזקה, יוצאים מן המים בדיוק כפי שנכנסו, טמאים כשהיו. והרשות אינה משנה כלל; הדין שווה במקום פרטי ובמקום ציבורי.
מדוע? מפני שיש כאן מה שחז"ל מכנים תרתי לריעותא, שני גורמים המושכים לצד הטומאה. ראשית, הגברא או הכלי נושאים חזקת טומאה: מעמדם המוחזק האחרון היה טמא. שנית, מקווה חסר לפניך: המקווה העומד לפנינו כעת חסר. שני השיקולים הללו מצטרפים יחד וגוברים גם על הקולה של ספק טומאה ברשות הרבים וגם על העובדה שמקווה זה נמדד פעם כראוי.
רק בטומאה חמורה
"במה דברים אמורים?" התנא קמא מגביל את הכלל. אין מפעילים תרתי לריעותא אלא בטומאה חמורה, טומאה שמקורה מדאורייתא, מעמד של טמא שקבעה התורה עצמה.
"אבל בטומאה קלה": אך כאשר הטומאה אינה אלא מדרבנן, ההלכה שונה. המשנה מונה את הדוגמאות:
- "אוכל אוכלין טמאין": מי שאכל אוכלים טמאים. התורה עצמה אינה מטמאה אדם כזה; החכמים הם שהטילו עליו מעמד זה.
- "או שותה משקין טמאין": או ששתה משקים טמאים.
- או "בא ראשו ורובו" ב"מים שאובין", שראשו ורוב גופו נכנסו למים שנשאבו בכלי. גם מעמד זה נשען על גזירת חכמים.
- או להיפך: "שנפלו על ראשו ורובו" שיעור של "שלושה לוגין מים שאובין", שלושה לוגין של מים שאובים נפלו על ראשו ועל רוב גופו.
כל אלו טומאות דרבנן, הפוסלות את האדם מלאכול תרומה.
"וירד לטבול": אדם זה ירד לטבול, וכעת מתעוררים ספקות. "ספק טבל ספק לא טבל", אין ברור אם הטבילה אכן נעשתה. או שהטבילה עצמה אינה בספק, אלא שאין אנו יודעים את שיעור המים: ספק אם "יש בו ארבעים סאה", היו במקווה ארבעים הסאה הנדרשות, או "אין בו", לא היו. או שהיו לפניו שני מקוואות, אחד כשר ואחד חסר, "ואינו יודע באיזה מהן טבל", ואין הוא יכול לומר באיזה מהם השתמש.
על כל אחת מן השאלות הללו משיב התנא קמא "ספקו טהור". אמנם המעמד המוחזק האחרון של אדם זה היה טומאה, אך מאחר שכל הטומאה אינה אלא מכוח חכמים, אין הספק אלא ספק דרבנן, וספק דרבנן לקולא. ואף המקווה שנמדד ואחר כך נמצא חסר נכנס לאותו כלל עצמו: מי שטבל בו רק כדי להיטהר מטומאה דרבנן, עולה טהור.
שיטת רבי יוסי
"רבי יוסי מטמא". רבי יוסי חולק ופוסק שהאדם נשאר טמא. טעמו מפורש במשנה: "כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיודע שטהר". כל דבר הנושא מעמד מוחזק של טומאה נשאר בפסולו לעולם, עד שיוודע בבירור שנטהר. לדעת רבי יוסי אין נפקא מינה בכך שזו טומאה קלה שמקורה מדרבנן. משעה שיש חזקת טומאה, אין ספק מסלק אותה.
גבול חומרתו של רבי יוסי
"אבל ספקו להיטמא או לטמא". יש סוג ספק אחר לגמרי, וכאן אף רבי יוסי מקל. אם השאלה היא אם האדם נטמא מתחילה, כלומר ספק אם בכלל בא במגע עם דבר טמא, או שהשאלה היא אם העביר את טומאתו הלאה לחפץ אחר שאולי נגע בו, הרי שבדבר שמדרבנן הדין טהור.
ההבדל יסודי. באותם מקרים לא היה מעולם מעמד מוחזק של טומאה; אדרבה, האדם או החפץ שבהם מדובר נושאים חזקת טהרה. חומרתו של רבי יוסי נאמרה רק במקום שחזקת טומאה כבר תפסה ואנו שואלים אם הוסרה, ולא במקום שאנו שואלים אם בכלל באה.