מקוואות, פרק י, משנה ב. הפרק עוסק בדין ביאת מים: כשמטבילים כלי או בגד במקווה, המים צריכים להגיע ממש לכל חלק וחלק. משנתנו מיישמת את העיקרון הזה בחפצים שיש להם חלל פנימי סגור, ומעמידה גבול: יש מקרים שבהם המים חייבים להיכנס אל אותו חלל, ויש מקרים שבהם אין צורך בכך.
הראשונים ברשימת המשנה הם "הכר והכסת", כר וכסת. כל אחד מהם חפץ הבנוי סביב מילוי פנימי, וכיסוי חיצוני סוגר עליו. כשהכיסוי עשוי עור, "של עור", פוסקת המשנה שטבילה כשרה מחייבת שמי המקווה ייכנסו ממש אל החלל הפנימי. הרטבת השטח החיצוני לבדה אינה מועילה כאן; גם הפנים צריך שיגיעו אליו המים.
לאחר מכן מונה המשנה חפצים שבהם הדין הפוך. "כסת עגולה", כסת עגולה ממולאת, שנתפרה וסגורה סביב המילוי שלה. "והכדור", כדור, הסגור ובתוכו חלל ריק או ממולא. "והאמום", דפוס עור של נעל שיש בתוכו מילוי. "הקמיע", קמיע: חתיכת קלף שנכתבו עליה שמות, ונתפרה בתוך כיסוי של עור. "והתפילה", לשון היחיד של המשנה לתפילין, שגם בהן יש בית פנימי שבו מונחות הפרשיות. על כל אלו פוסקת המשנה "אינן צריכין שיבואו בהן מים": אם נטמאו, מטבילים אותם בלי שהמים יגיעו לתוכם.
מה מבדיל בין שתי הרשימות
מדוע כר וכסת של עור מחייבים שהמים ייכנסו, ואילו כסת עגולה, כדור, אמום, קמיע ותפילין אינם מחייבים? התשובה נעוצה בדרך השימוש בכל חפץ. כר וכסת עשויים כך שמכניסים ומוציאים את תכנם: כשרוצים לכבס את הכיסוי, מוציאים את המילוי ואחר כך מחזירים אותו. החלל הפנימי הזה משמש באמת כמקום אחסון, גם אם רק לזמן מסוים, ולכן יש לו דין בית קיבול. ובית קיבול חייב להיות חשוף למי המקווה.
לעומת זאת, החפצים שברשימה השנייה תפורים וסגורים, וכך נועדו להישאר. החלל שבתוכם אינו מקום שמכניסים אליו ומוציאים ממנו דברים; הוא פשוט סגור לתמיד. וכיוון שאותו חלל אינו מתפקד כבית קיבול כלל, הטבילה כשרה גם בלי שהמים חדרו לתוכו.
המשנה מסיימת בכלל, "זה הכלל". לא משנה מה החפץ, בגד, כלי או כיס של עור: אם דרך השימוש הרגילה בו אינה כוללת הכנסת תוכן והוצאתו, "כל שאין דרכה להכניס ולהוציא", הרי הוא נכנס למקווה סגור כמו שהוא, "טובלין סתומין". אין צורך לפתוח אותו או להכניס בכוח את המים לחללו. הכל תלוי בשאלה אחת: בשימוש הרגיל בחפץ הזה, האם החלל הסגור אכן משמש להחזקת דברים, או שאינו אלא כיס אטום?