מקוואות, פרק א, משנה ב. המשנה ממשיכה בעניינה של המעלה הראשונה והנמוכה שבשש המעלות שבמקוואות, וכדי להבין אותה כראוי נקדים כמה דברי הקדמה.
הקדמה
בפרשת שמיני, לאחר שמנתה התורה את הדברים הרבים המטמאים, היא מוסיפה יוצא מן הכלל: מעיין, וכן מקום כינוס שנתקבצו בו מים, נשארים בטהרתם. המסכת שלנו פורשת את הפסוק הזה לשני כיוונים. ראשית, מים כאלה אינם מקבלים טומאה בעצמם. שנית, הם משמשים כמטהרים לאדם, לכלי או לכל דבר שנטמא. בשני המקרים צריכים המים להיות מחוברים לקרקע ולא נתונים בתוך כלי, וצריכים הם להתקבץ מאליהם, בלא שיד אדם תמלא אותם לשם.
מדין תורה, קיבוץ מים בקרקע יש בו דיני מקווה אפילו ברביעית בלבד: אינו מקבל טומאה, וכלים הנטבלים בו נטהרים. חכמים ביטלו את השיעור הקטן הזה לעניין טבילה והצריכו ארבעים סאה אף לכלים, אך לא ביטלו את עניין הרביעית לחלוטין. כל קיבוץ של מי גשמים בקרקע שיש בו רביעית עדיין נשאר בתכונתו הבסיסית של מקווה, שאינו מקבל טומאה.
זהו בדיוק מעמדם של מי גבאים, הראשונה שבשש מעלות במקוואות, שש הדרגות העולות שפרקנו מונה. מי גבאים הם מי גשמים שנתקבצו מאליהם בגבא, בגומה או בשקע קטן שבקרקע. מכיוון שהם מונחים בקרקע, אין הטומאה שולטת בהם; המים נעשים נתלשים, כלומר מנותקים, וממילא ראויים לקבל טומאה, רק משעה שאדם מוציא אותם מן הקרקע בכוונה. מצד שני, גומה בשיעור כזה בוודאי אין בה כלום מארבעים סאה, ולכן אין בכוחה לטהר מים טמאים שהגיעו לתוכה. התוצאה היא שכל פעם שנכנסים לשם מים טמאים, אנו עומדים בפני תערובת: מי הגבאים עצמם טהורים, אך מסתתרת ביניהם היכן שהוא טיפה של מים טמאים, העומדת להעביר את טומאתה ברגע שיתלשו אותה.
דרך חדשה שבה נכנסת הטומאה למים
משנתנו מציגה את אותו הדפוס ההלכתי של המשנה הקודמת, אלא שמקור הטומאה שבמים שונה. שם באה הטומאה מאדם טמא ששתה מן הגבא. כאן היא באה מכלי.
"מילא בכלי טמא", אדם מילא מן הגומה בכלי שהיה טמא. המים שנדבקו בדופנו החיצונית של הכלי נטמאו ממנו, ומקצת מהם נטפו וחזרו לתוך הגבא שלמטה. שוב אנו עומדים בפני טיפה של מים טמאים המונחת בין מי הגבאים, ואי אפשר לראות אותה כבטלה שם.
מקרה ראשון: ואחר כך שתה טהור
"ושתה טהור, טמא", אדם שהיה טהור שתה אחר כך מן הגומה. הוא נטמא, מאותו הטעם שתיארנו: בשתייתו הוציא מים מן הגבא בכוונה, ויש לחוש שבלע את הטיפה הטמאה יחד עם השאר. וזאת מכוח תקנת חכמים שהשותה רביעית של משקין טמאים נטמא בגופו ונפסל מלאכול תרומה.
מקרה שני: ואחר כך מילא בכלי טהור
"מילא בכלי טמא, ומילא בכלי טהור, טמא". כאן אין מדובר בשתייה, אלא במילוי שני שנעשה בכלי טהור. עלינו לדון את הכלי הזה כאילו נטמא, מאותו הטעם ממש שנתבאר: הכלי הטמא הותיר טיפה בתוך הגומה, וכשהכלי הטהור תולש את המים משם, עוברת אליו הטומאה.
מקרה שלישי: ואחר כך נפל לתוכו כיכר של תרומה
"מילא בכלי טמא, ונפל כיכר של תרומה". מילא בכלי טמא, ולאחר מכן נפל כיכר של תרומה לתוך הגומה.
"אם הדיח, טמא". אם הדיח את הכיכר במים הללו בכוונה, הרי שתלש בכך את מי הגבא, ובאותו רגע נטמאים כל המים ומטמאים גם את התרומה. עד שיעשה מעשה כזה לא נטמא דבר, שהרי הכיכר רק נפל לתוכם והוא לא תלש כלום מן המים. וכל זמן שהמים מחוברים לקרקע אינם מקבלים טומאה.
"ואם לא הדיח, טהור". אם לא הדיח את הכיכר אלא הוציא אותו בלבד, בלא כוונה מיוחדת לגבי המים, הכיכר נשאר טהור. הוא אינו מקבל טומאה, שהרי המים שעלו עמו לא נתלשו מן הקרקע בכוונה.
נמצא שהלימוד של משנה זו הוא שמקור הטומאה מתחלף, שותה טמא או כלי טמא, אך הגורם הקובע נשאר קבוע: מי גבאים אינם מקבלים טומאה כל זמן שהם מונחים בקרקע, ותלישת המים בכוונה היא הפותחת את טומאתה של הטיפה המסתתרת בתוכם.