מקוואות, פרק ח, משנה א. הקדמה אחת פותחת את השער למשנה זו. חכמים גזרו על עפרן של ארצות העמים, כלומר על כל שטח שמחוץ לגבולות ארץ ישראל, שהוא מטמא כטומאת מת, ונמצא שכל היוצא לחוץ לארץ נטמא בטומאת מת. בארץ ישראל עצמה לא גזרו כן, ואפילו אזור שכמעט כל יושביו גויים, לא חלה על אדמתו שום טומאה מדברי חכמים.
ארץ ישראל ומקוואותיה
המשנה פותחת: "ארץ ישראל טהורה". אין בה אותה טומאה מדברי חכמים שנגזרה על ארצות אומות העולם, וזה נכון גם בעיר שבארץ ישראל שרוב תושביה אינם יהודים.
"ומקוואותיה טהורים", ומקוואותיה טהורים. מקווה מים שאדם מוצא בארץ ישראל יש לו חזקה: מעמידים אותו על כך שנעשה בטהרה, כהלכות מקווה, וכשר לטבילת הטמאים.
מקוואות של גויים בחוץ לארץ
ממשיכה המשנה: "מקוואות העובדי כוכבים". כאן מדובר במקווה מים שנמצא מחוץ לארץ ישראל, במקום יישובם של גויים. במקום כזה יש לחשוש חשש גדול שמה שאנו רואים לפנינו נבנה כבריכה ולא נועד כלל לשמש מקווה, ולפיכך המים שבו הם בחזקת מים שאובים, ופסולים לטבילה, אף אם למראית העין הם נראים כעונים על תנאי המקווה. אף על פי כן מניחים שזו בריכה שמימיה לא נתקבצו בדרך שהלכות מקווה כשר דורשות.
ואף על פי חזקה זו, מכריעה המשנה שמים כאלה "כשרים לבעלי קרי". עזרא תיקן שבעל קרי יטבול לפני תלמוד תורה או תפילה. טבילה זו של התקנה לא הועמדה על אמות המידה הרגילות של מקווה כשר, וניתן לקיימה אף במים שדינם מים שאובים. "ואפילו נתמלאו בכלים", והטבילה עולה גם כשהמים הגיעו לשם דרך כלים או דרך צינור.
נקודה שכדאי להוסיף: דור מאוחר יותר של חז"ל ביטל את טבילת עזרא, לאחר שראו שאין הציבור יכול לעמוד בה. אבל בימי עזרא, מי שהיו לפניו רק מים שידע בבירור שהובאו בצינורות, מים שאינם ראויים כלל למקווה רגיל, עדיין היה יכול לקיים בהם את התקנה ולטבול.
על אילו מקוואות בארץ ישראל סומכים ולמה
עתה חוזרת המשנה למקוואות שבארץ ישראל, שאת חזקת טהרתם קבעה בפתיחה, ומחלקת בהם לפי המקום. "חוץ למפתח": מקווה שנמצא מעבר לפתח, כלומר מחוץ לשטח הבנוי של העיר, נאמר עליו "כשרים אף לנידות", כשרים אף לטבילת נידה. זו הכרעה מפליגה, שהרי נידה היא טומאה שאיסורה בכרת, והטבילה היא בדיוק מה שמעלה ממנה, ואף על פי כן נותנת המשנה במקוואות אלו די אמון לטבילתה.
"מלפנים מן המפתח, כשרים לבעלי קרי ופסולים לכל הטמאים". מקווה שנמצא בתוך העיר סומכים עליו רק לטבילת בעל קרי, ופסול הוא לכל שאר הטמאים. הטעם הוא הילוכם של בני העיר: חוששים שהתושבים השתמשו במים אלו לכיבוס ולשטיפת כליהם, שאבו מהם מים ושפכו לתוכם מים, בדרך שהופכת את המים למים שאובים.
"רבי אליעזר אומר: הקרובים לעיר ולדרך, טמאים מפני הכביסה". רבי אליעזר מרחיב את החשש. יכול מקווה לעמוד מחוץ לעיר, ובכל זאת אם הוא סמוך לעיר או סמוך לדרך, הוא מחזיקו כטמא, מחשש שעוברי הדרך כיבסו בו והשאירו את מימיו בגדר מים שאובים, ואין לסמוך עליו לכל מי שטבילתו באה להעלות מטומאה חמורה. "הרחוקים, טהורים": מקוואות הרחוקים נשארים בטהרתם, שאין מעלים על הדעת שאנשים הטריחו עצמם ללכת מרחק כזה כדי לכבס. מקווה כזה נשאר בחזקתו כמקווה כשר של מי גשמים.