מקוואות, פרק ז, משנה א. משנה זו והמשנה שאחריה עוסקות במים על צורותיהם ומצביהם השונים: מים קפואים, מים שנשתנו או נצטבעו, מים שנתערבו בהם חומרים אחרים. השאלה בכל מקרה אחת היא: האם עדיין נחשב הדבר מים לעניין מקווה, או שמא פקע ממנו שם מים?
המשנה פותחת ומעמידה שלוש קבוצות נפרדות. יש דברים שהם מעלים את המקווה לשיעורו ואף אינם פוסלים אותו. יש דברים הפוסלים את המקווה מדין שלושת לוגין מים שאובים, ואף על פי כן אינם עולים למניין ארבעים סאה. ויש קבוצה שלישית שאינה מעלה ואינה פוסלת: אף שהמקווה מחזיק עתה יותר נוזלים בפועל, השיעור ההלכתי לא גדל כלל, ובד בבד גם לא נתקלקל דבר.
מעלין ולא פוסלין
המשנה פותחת בקבוצה הראשונה: "אלו מעלין ולא פוסלין", These are the ones that raise and do not disqualify. אלו הדברים שיכולים להשלים מקווה שחסר לו מארבעים סאה, ולעולם אינם פוסלים את המקווה אפילו נאספו תחילה בכלי. כלומר, אין בהם דין פסול של שאובין כלל.
- "השלג", snow, שלג.
- "הברד", hail, ברד.
- "והכפור", frost, מים שקפאו בצורה נוספת.
- "והגליד", שכבת הקרח הדקה הנמצאת עם עלות השחר, לאחר שהטל הקריש.
- "והמלח", salt, שאף הוא מקורו מן המים.
- "וטיט הנרוק", טיט רך כל כך שאפשר לשופכו מכלי אל כלי; ומשום שהוא נשפך, שם מים נשאר עליו.
כל אלו דינם כמי גשמים גמורים משעה שהגיעו למקווה, ואפילו היו בדרכם בתוך כלי קיבול אינם פוסלים את המקווה ואינם מצטרפים לשלושת הלוגין של מים שאובים. המפרשים עוברים על כל פרט ופרט ברשימה ומבארים מדוע כל אחד מהם יוצא מכלל שאובין. לא ניכנס כאן לביאורים הללו, אך זו ההלכה הפסוקה.
דבריו של רבי עקיבא ועדות אנשי מידבא
המשנה מביאה עתה מחלוקת. "אומר רבי עקיבא": רבי עקיבא מספר שכאשר אמר הלכה זו בעניין השלג בבית המדרש, היה רבי ישמעאל עומד וחולק כנגדו, "דן כנגדי", וסובר שאין השלג מוסיף כלום לשיעור המקווה: "השלג אינה מעלה את המקוה".
ואחר כך מובאת מסורת שנייה: "העידו אנשי מידבא משמו", בני העיר מידבא העידו בשמו של רבי ישמעאל עצמו, שהורה להם "צא", צאו, "ועשו מקוה", ועשו מקווה כולו משלג, "בתחילה", מלכתחילה, ולא רק כדרך להשלים מקווה שחסר שיעורו. נמצאנו עומדים בפני שתי מסורות סותרות בשאלה מה סבר רבי ישמעאל באמת.
למעשה, כאשר חסר למקווה שיעורו והדרך היחידה להשלים את החסר היא בשלג או בקרח ממלכתי, קרח מתוצרת מפעל, יש להביא את הדבר לפני רב הבקיא ממש בהלכות מקוואות. שאלות כאלה טעונות מורה הוראה מומחה ואין להכריע בהן לבד.
לאחר מכן מובאת דעה נוספת, דעתו של רבי יוחנן בן נורי. הוא סובר ש"אף הברד", גם גוש ברד, הרי הוא "כמים", כמים ממש. לשיטתו, ברד שנשאב בכלי פוסל את המקווה בשלושה לוגין, וכן הוא משלים את שיעור המקווה החסר כשהוא מגיע בדרך שאינה שאובין.
המקרה למעשה
לאחר שמנתה את הדברים, שואלת המשנה את השאלה המתבקשת: "כיצד מעלין ולא פוסלין?", תאר לנו את המצב שבו דברים אלו משלימים את שיעור המקווה ואינם פוסלים אותו כלל.
והתשובה: דמיין לך "מקוה שיש בו" שלושים ותשע סאה, ובלשון המשנה "ארבעים סאה חסר אחת", חסר אחת מארבעים. "נפל מהם סאה לתוכה": נפלה סאה מאחד הדברים שברשימה כשהיא עדיין בצורתה זו, "והעלה", והשלימה את המקווה לארבעים שלמות.
לשון המשנה הנראית כפולה, שנפלה הסאה ושהיא העלתה את השיעור, אולי רומזת לדבר שכתבו כמה מן המפרשים: השלג נראה לעיתים גדול ממה שהוא באמת, שכן יש בתוכו כיסי אוויר. הדרישה היא שהמקווה יעלה בפועל לארבעים סאה אמיתיות, ומשמעות הדבר שייתכן שדרוש קצת יותר מסאה של שלג כדי להשיג זאת.
וחותמת המשנה: "נמצאו מעלין ולא פוסלין". נמצא שהשלג, הברד ושאר הדברים שברשימה מעלים מקווה חסר לשיעורו, ולעולם אינם מקלקלים אותו, אפילו שהו בכלי קודם שהגיעו למים.