מקוואות, פרק ו', משנה א'. משנה זו עוסקת בהלכות חיבורם של שני מקווי מים נפרדים, כדי שייחשבו כמקווה אחד, וכמה חיבור נדרש ביניהם.
הכלל שבידינו
המשנה פותחת בכלל: "כל המעורב למקווה, כמקווה" - כל מים המעורבים עם המקווה מקבלים את דינו של המקווה עצמו. מים העומדים בצד המקווה ומחוברים אליו, זוכים בכך להלכות אותו מקווה.
מים בחורי המערה
המשנה ממחישה: "חורי המערה וסדקי המערה, מטביל בהן כמה שהן" - מטביל בהם בכל שיעור שהוא. תאר לעצמך מערה שנתקבצו בה מים, ובכתלי המערה יש חורים וסדקים, ואף לתוכם נכנסו מים הנוגעים במקווה הגדול הממלא את המערה. במקרה כזה מותר לו להטביל באותם חורים ממש כמות שהם, אף שאין בהם אלא מים מועטים בלבד, ובוודאי אין שם ארבעים סאה. הואיל ואף נגיעה כלשהי מחברת את המים הללו למקווה, הכול נחשב כמקווה אחד גדול, ולכן רואים את החור כאילו יש בו גם כן ארבעים סאה.
עוקה שנחצבה בפני עצמה
אך ההלכה משתנה כשמגיעים ל"עוקת המערה", גומה שנחצבה כחלל בפני עצמו בתוך המערה, בלא שום חיבור טבעי למים שסביבה. אם רוצה אדם לחבר את אותה עוקה למקווה, אז "אין מטבילין בה, אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד" - ההטבלה באותה עוקה פסולה, אלא אם כן יש בה נקב כשיעור פיה של שפופרת הנוד, ושיעורו נקב שרוחבו כדי שתי אצבעות המתהפכות בו בנחת, ברווח, וחשבונו בימינו כשלושה אינץ'.
ומפני מה נשתנה הדין? העוקה היא יחידה עצמאית ממש, ולא סתם שקע בכותל המערה. וכל דבר שהוא עצמאי, צריך חיבור חשוב כדי להתחבר, וחיבור חשוב כאן פירושו כשפופרת הנוד.
סייגו של רבי יהודה
לאחר מכן מביאה המשנה דעה נוספת. "אמר רבי יהודה: אימתי?" - באיזה אופן מצריכים אנו שיהיה בעוקה העצמאית נקב כשפופרת הנוד? "בזמן שהיא מעמדת את עצמה" - כשהעוקה מעמידה את עצמה. כלומר, שחצב אדם את החלל הזה מלמטה, בתוך גופה של המערה, באופן שנשאר עליו גג טבעי, וגג זה חזק כל כך שאדם יכול לעמוד עליו והוא נושא את משקלו ואינו נופל. עוקה כזו היא חדר העומד בפני עצמו, נפרד ממש מן המים שסביבו, וכדי לחברו נדרש כל השיעור של כשפופרת הנוד, שיהיה מקווה אחד עם המים שבצדו.
"אבל אם אינה מעמדת את עצמה, מטביל בה בכל מה שהוא". ואולם אם אדם העומד על גגה של עוקה זו היה גורם לה להתמוטט ולהתמסמס, אין רואים אותה כחדר בפני עצמו כלל ועיקר. ואז די בכל שיעור חיבור שהוא למקווה; העוקה נחשבת מעיקרה כשייכת למקווה, ואין צורך בנקב כשפופרת הנוד.
נמצא שהמשנה מותחת קו מדוקדק: מים המצויים בחורים ובסדקים הטבעיים של גוף המקווה עצמו הם חלק מן המקווה ממש, ואילו חלל שנחצב כחדר עצמאי צריך לזכות בחיבורו על ידי נקב בשיעור הראוי, אלא אם כן הוא רעוע מכדי להיחשב חדר כל עיקר.