מקוואות, פרק ה, משנה א. הפרק החדש פונה אל המעיין, מקור מים חיים הנובע מן הקרקע, ואל הכוחות המיוחדים שיש למעיין. שניים מהם עומדים ביסוד כל דברי המשנה הזאת. ראשית, המעיין מטהר בכל שהוא: הוא מטהר בכל שיעור שיהיה, ואינו זקוק לארבעים סאה הנדרשות במקווה. שנית, הוא מטהר בזוחלין: מימיו מטהרים אף כשהם נמשכים וזורמים, ואין צורך שיהיו מכונסים ועומדים.
העביר מעיין על גבי השוקת
המשנה פותחת: "מעיין שהעבירו על גבי השוקת, פסול". אדם מיסב את מימי המעיין כך שיזרמו לתוך השוקת, אבן חלולה שנעשתה כלי לפני שחוברה לקרקע, ולפיכך דינה כדין כלי. המים היוצאים מן השוקת פסולים. משעברו בתוך כלי הם מקבלים אופי של מים שאובים, והמשך החיבור הפיזי שלהם אל המעיין אינו נחשב חיבור מועיל לעניין זה.
מכאן מצמצמת המשנה את הדין: "העבירו על גבי שפה כל שהוא, כשר חוצה לה". אם לא כל מימי המעיין נכנסו לשוקת, אלא אפילו קילוח דק שבדקים עבר על שפתה וזלג מבחוץ, התמונה משתנה לגמרי. אותו קילוח שעקף את הכלי נשאר מי מעיין כמות שהם, ומשעה שהוא מתחבר לזרם היוצא מן השוקת, שניהם נעשים אחד. חיבור זה הוא השקה, נגיעת מים כשרים במים שמצד עצמם היו פסולים, ובכוחה נעשים כל המים כשרים לטבילה, מיטהרים מכוחו של המעיין.
המשנה מצרפת לדין זה נימוק: "שהמעיין מטהר בכל שהוא". אין שיעור מינימלי שקובע את כוח הטהרה של מעיין; אפילו קילוח שאין בו כדי שיעור נושא את כוחו במלואו. לכן הזרזיף הדקיק שעקף את השוקת לא איבד כלום מעוצמתו, וכשהמים הפסולים מתמזגים בו, מעלה אותם המעיין כולם לכלל כשרות.
העביר מעיין אל תוך הבריכה
עתה מציגה המשנה מערך אחר: "העבירו על גבי בריכה והפסיקו, הרי הוא כמקוה". אדם מוליך את מימי המעיין לתוך בריכה שבה הם נאספים, ואחר כך קוטע את האמה שחיברה את הבריכה למעיין. המים העומדים שם קיבלו מעכשיו דין מים של מקווה. הואיל ולא הובאו לשם בידי אדם ולא דרך כלי, הם מים כשרים לחלוטין, אלא שכשרותם ככשרות מקווה ולא ככשרות מעיין. דינם כדין מי גשמים: הם מטהרים רק בהיותם מכונסים ועומדים, ואינם מטהרים בזוחלין, בשעה שהם נמשכים.
ומה אם חזר ופתח את האמה? פוסקת המשנה: "חזר והמשיכו, פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת". חיבור הבריכה למעיין מחדש אינו מחזיר למים את מעמדם הקודם כמים חיים, מים הניטלים ישירות ממקורם. ברגע שנפסק החיבור הוגדרו המים מחדש כמי מקווה, ופתיחת האמה שוב אינה מבטלת את ההגדרה הזאת. ממילא אין להשתמש בהם בכל מקום שבו התורה תובעת דווקא מים חיים: טהרת זב, טהרת מצורע, וקידוש מי חטאת, המים שמקדשים אותם באפר פרה אדומה.
ואולם הפסול אינו לעולם. "עד שיודע שיצאו הראשונים", עד שיתברר שהמים הראשונים יצאו כולם ונדחו מפני המים החדשים הזורמים עתה מן המעיין. משהתמלאה הבריכה כולה ממקור המים החיים, חוזרת ומקבלת דין מים חיים, וכשרה לכל אותם הצרכים.
נמצא שמשנתנו מלמדת עד כמה קלה התמורה בזהותם של מים. המעיין חזק דיו להציל מים שאובים בכוחו של קילוח דק שעקף את השוקת, ומאידך גיסא הפסקה אחת של האמה מורידה את אותם מימי מעיין עצמם לדרגת מקווה רגיל, עד שיבואו מים חיים חדשים ויתפסו את מקומם.