מקוואות, פרק ד, משנה א. הפרק הזה פונה לאחד הנושאים המרכזיים של כל המסכת: מים שאובים. כבר ראינו שמקווה שעדיין לא הגיע לשיעורו המלא של ארבעים סאה מי גשמים נפסל אם נפלו לתוכו שלושה לוגין של מים שאובים. ומה בדיוק נותן למים את דין שאובים, זהו הנושא שהמשניות הבאות עומדות לפרוש.
נקודה אחת כבר ברורה לנו: המים נעשים שאובים רק כשהתקבלו בתוך כלי, כלי שיש לו בית קיבול, חלל שנעשה כדי להחזיק בו מים או כדי להחזיק בו דבר אחר. השאלה שמשנתנו עוסקת בה היא מה הדין כשמים מתכנסים בכלי כזה, אבל לא מפני שהבעלים רצה שיתמלא.
כל סוגי הכלים
המשנה פותחת: "המניח כלים תחת הצינור", מי שמעמיד כלים תחת הצינור. דמיינו אדם שאינו רוצה שמי הגגות שלו יישפכו ויתפשטו בחצרו, ולכן הוא מעמיד תחת הצינור דלי, גיגית או קדרה כדי לקבל את המים. באותו רגע כוונתו גלויה לגמרי: הוא רוצה שהכלי הזה יתמלא.
לאחר מכן מדגישה המשנה עד כמה רחבה ההלכה הזאת. "אחד כלים גדולים", אפילו כלים עצומים. בהלכות טומאה למדנו שכלי שבית קיבולו מחזיק יותר מארבעים סאה אינו מקבל טומאה. אבל הקולא הזאת שייכת להלכות טומאה בלבד; לעניין מים שאובים אין הגודל מעלה ומוריד, והמים שנתכנסו בכלי ענק כזה הם מים שאובים לכל דבר.
"ואחד כלים קטנים", ואפילו כלים זעירים. בית קיבול שאינו מחזיק אפילו כדי סיכת קטן שבאיברים של קטן בן יומו אינו נחשב כלי כלל לעניין טומאה. לעניין שאובים, כלי הוא.
"אפילו כלי גללים, כלי אבנים", ואפילו כלים העשויים מגללי בהמה או מחוצבים מאבן, "כלי אדמה", או עשויים מאדמה פשוטה. אף אחד מן החומרים האלה אינו מקבל טומאה. ואף על פי כן, כיוון שיש בכולם חלל המחזיק נוזל, מלמדת המשנה "פוסלין את המקוה": כל מים שיתכנסו בתוכם הם מים שאובים ופוסלים את המקווה.
הנחה ושכחה
כאן מציגה המשנה את המחלוקת: "אחד המניח ואחד השוכח", גם מי שהעמיד את הכלי וגם מי ששכח אותו שם. ומהו מקרה השכחה? הוא העמיד את הדלי תחת הצינור על דעת לקבל את הנוטף, השמיים נשארו נקיים מגשם, והכלי נשכח ממנו כליל. עברו שבועיים, לבסוף ירדו גשמים, והדלי נתמלא מאליו.
בית שמאי סוברים שהמים שאובים. ההנחה הראשונה נעשתה לדעת, בכוונה מלאה, וכוונה זו לא בוטלה מעולם. עבר זמן והוא חדל לחשוב על הכלי, אבל השכחה כשלעצמה אינה מבטלת את מה שכיוון מתחילה, והמים שנתכנסו שם הם שאובים "כדברי בית שמאי".
"ובית הלל מטהרין בשוכח". בית הלל פוסקים שכאשר שכח את הכלי ורק אחר כך נתמלא, אין המים שאובים. משיצא הדבר מדעתו, נתערערה הכוונה הראשונה, ולא באה כוונה חדשה במקומה. לפיכך נחשב הכלי כמי ש"נתמלא שלא לדעת".
רבי מאיר ורבי יוסי
רבי מאיר מספר שהדבר התגלגל הלאה: "נמנו", נמנו תלמידי שני הבתים, אלו של בית שמאי שסברו שמי הכלי הנשכח שאובים, מול אלו של בית הלל שסברו שאינם שאובים. וכשנשלם המניין, "רבו בית שמאי", צד שמאי היה המרובה. ומכוח אותו רוב, ההלכה במקרה של שכחה היא שהמים נחשבים שאובים ופוסלים את המקווה.
רבי מאיר מוסיף הלכה שנייה: "ומודים", בית שמאי מודים "בשוכח בחצר", היכן שהכלי נשכח בחצר הפתוחה ולא תחת הצינור עצמו. כשאדם מעמיד דלי תחת הצינור, כוונתו כתובה על כל המערך, ושכחתו שלאחר מכן אינה יכולה לעקור את הכוונה הראשונה. אבל כלי העומד באמצע החצר ואין צינור מעליו לא הראה מעולם שום כוונה לאסוף מים. במקרה כזה "שהוא טהור", המים שנתכנסו בו אינם נעשים שאובים, והם נשארים מים כשרים למקווה.
כאן ראוי להיזכר במה שלמדנו קודם: יש דרכים קבועות לשאוב ולהוציא מים מתוך כלי כך שלא ייעשו שאובים אחר כך.
רבי יוסי דוחה את עדותו של רבי מאיר מכל וכל. לדעתו לא היה מניין כלל; אלא "עדיין מחלוקת במקומה עומדת", הוויכוח לא הוכרע ולא נוצר שום רוב. ומכאן שכלי שנשכח תחת הצינור נידון כדברי בית הלל ומימיו כשרים, לפי הכלל הכללי בכל מחלוקת שלא הוכרעה בין שני הבתים.