מקוואות, פרק ג, משנה א. משנה זו ממשיכה את סוגיית מים שאובין, מים שאובים, ומעלה שאלה שתעצב את הפרק כולו: מאיזה רגע קונה המקווה מעמד של פסול, ומשקנה מעמד זה, האם יש דרך לבטלו?
כדי להעמיד את המשנה על מקומה, יש לזכור שלושה כללים שקבעו חכמים בעניין מים שאובין, מים שנאספו לתוך כלי:
- נפלו שלושה לוגין של מים שאובים לתוך מקווה בטרם הגיע לשיעורו המלא של ארבעים סאה מים של גשמים, המקווה נפסל.
- נפל פחות משלושה לוגין בשעה שהמקווה עדיין היה מתמלא, ורק לאחר מכן הגיע המקווה לארבעים סאה, אין הכמות המעטה של מים שאובים פוסלת אותו. היא פשוט אינה מצטרפת לשיעור הנדרש.
- מקווה שכבר נשלם בארבעים סאה, אפילו כמות גדולה של מים שאובים שנפלה לתוכו לאחר מכן אינה מזיקה לו כלל.
לאחר שהונחו כללים אלו, מביאה המשנה את דברי רבי יוסי. דמיינו שני מקואות, שתי בריכות סמוכות, שאין בהם ארבעים סאה, ואין באחת מהן שיעור ארבעים סאה, והן מופרדות בכותל העומד ביניהן. לתוך הראשונה נפל לוג ומחצה של מים שאובים, וכמות זהה נפלה לשנייה, מן הצד השני של המחיצה: ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה. לאחר מכן נפרץ הכותל ושתי הבריכות התחברו, נתערבו. נניח שבכל צד היו עשרים סאה. ברגע ההתחברות עומדת לפנינו בריכה אחת שיש בה ארבעים סאה שלמות, ובתוכה שלושה לוגין של מים שאובים.
הפסק הוא כשרים, שתיהן כשרות, והמשנה נותנת את הטעם: מפני שלא נקרא עליהם, שלא נקרא עליהן שם פסול, שם של פסלות. שובו והתבוננו בסדר המעשים. כל זמן שכל אחת מן הבריכות עמדה בפחות מארבעים סאה, מה שנכנס לתוכה היה לוג אחד ועוד מחצה, פחות משלושה לוגין הפוסלים את המקווה. לפיכך לא היה שום רגע בתולדות אחת מהן שבו היה אפשר לקרוא לה פסולה. וכשנפלה המחיצה, נעשו שני החצאים בבת אחת מקווה אחד של ארבעים סאה מים של גשמים. השלמת השיעור והימצאותם של שלושה לוגין מים שאובים אירעו בעת ובעונה אחת, ומים שאובים אינם מזיקים למקווה שכבר נשלם.
מכאן הופכת המשנה את המעשה. קחו בריכה שיש בה פחות מארבעים סאה, ונפלו לתוכה שלושה לוגין שלמים של מים שאובים. באותו רגע נפסלה. לאחר מכן נחלק לשנים, נחלקו המים לשניים, ומכיוון שאנו יוצאים מהנחה שהמים השאובים התפשטו בשווה בכל גוף המים, אין עתה בכל חצי שלושה לוגין שלמים. אף על פי כן ההלכה היא פסול. ואפילו יושלם כל חצי לארבעים סאה במים של גשמים, נשאר פסול, מפני שקרא עליו, מפני שכבר נקרא עליו שם פסול: ברגע שהגיעו שלושה לוגין שלמים, נתפס הפסול. המים עצמם נהפכו למים שאינם יכולים לשמש מקווה, ואין תוספת של ארבעים סאה לאחר מכן מתקנת אותם.
כנגד זה עומד רבי יהושע מכשיר: רבי יהושע מכשיר בריכה כזו. שורש המחלוקת הוא בהבנת מהלכו של הפסול. לדעת רבי יהושע, מים שאובים פוסלים את המקווה רק בזמן שנמצאים בו שלושה לוגין שלמים; מן הרגע שאנו יכולים לומר שאין שם עוד שלושה לוגין שלמים, חוזרים המים לכשרותם. לדעת רבי יוסי, שהמשנה מציגה את שיטתו כדעה הראשונה הסתומה, נפילת שלושה לוגין פסלה את מימי המקווה עצמם, ואין דבר שיחזיר זאת לאחור.
המשנה שומרת בידינו עד היכן הרחיק רבי יהושע בדבר זה. שהיה רבי יהושע אומר, דרכו היתה ללמד שבריכה שאין בה ארבעים סאה ונפלו לה שלושה לוגין מים שאובים, חסר אפילו קורטוב, אם חסרו ממנה אפילו קורטוב, כמות המים הקטנה ביותר, כשר, כשרה. והטעם: שלושת הלוגין נחשבים כמפוזרים בכל חלקי הבריכה, ולפיכך כל טיפה היוצאת נוטלת עמה חלק מהם. מה שנשאר אינו עוד שלושה לוגין שלמים, והמקווה חזר לכשרותו.
על כך משיבים חכמים, וחכמים אומרים: לעולם הוא בפסולו, הבריכה עומדת בפסלותה אף לאחר שיצאה אותה טיפה. מן הרגע שנפלו שלושה לוגין ופסלו את המים, קבעו חכמים שהיא פסולה, ויציאת טיפה אחת אינה מפקיעה את קביעתם.
ואף על פי כן יש גם לחכמים צד של קולא, והוא נובע מטבעה של ההלכה עצמה. פסול שלושה לוגין הוא גזירת חכמים, דין דרבנן, ובדברים שהם דרבנן מותר לנו לתלות, לסמוך על אומדן מסתבר שהחשש כבר אינו קיים, אף כשהאומדן דחוק במקצת. לפיכך מסיימים חכמים: לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד, פסול הוא עד שיצאו ממנו כל שיעורו ועוד מעט.
וכך הדבר עולה למעשה. מקווה שאין בו ארבעים סאה קיבל שלושה לוגין מים שאובים ונפסל. אחר כך התמלא לארבעים סאה, אך כל אותן ארבעים סאה פסולות, שכן המים עצמם נושאים את הפסול. עתה מתחילים מים חדשים של גשמים לזרום לתוכו ולדחוק את המים הישנים החוצה. משיצאו ארבעים סאה, יש בידינו לומר שארבעים הסאה הפסולות המקוריות נדחקו ויצאו, אלא שעדיין נחשוש שנשארו בפנים שלושה לוגין מים שאובים. לכן דורשים ועוד, מעט מעל ארבעים הסאה. משיצאה גם אותה תוספת, אנו מוכנים לומר שמה שיצא מן המקווה הם המים הפסולים יחד עם מקצת מן המים השאובים, ואין עוד שלושה לוגין שלמים, וגם המים הפסולים המקוריים אינם עוד. מה שעומד עתה במקווה הם המים החדשים של גשמים, והרי זה מקווה כשר.
נמצא שמשנה א שבפרקנו מותחת את הגבול ברגע שבו נקרא על המקווה שם פסול. במקום שלא נקרא עליו כלל, כשני המקוואות של רבי יוסי שנתערבו ונעשו ארבעים סאה בבת אחת, המקווה כשר. ובמקום שכן נקרא עליו, חלוקת המים או חיסור טיפה אינם מועילים לדעת חכמים, ורק התהליך המלא של מלואו ועוד, יציאת כל השיעור ועוד מעט, מחזיר את המקווה לכשרותו.