מקוואות, פרק ב, משנה א. במשנה זו אנו נכנסים לנושא חדש: הלכות ספק. המשניות הבאות עוסקות בסוג מסוים מאוד של ספק. הטומאה של האדם אינה מוטלת בספק כלל; אנו יודעים בוודאות שהיה טמא. מה שמוטל בספק היא הטבילה שהיתה אמורה להסיר את הטומאה: האם היא אכן הועילה?
שלושה מקרי ספק
המשנה מציגה שלושה מצבים, וכולם בנויים על אותו יסוד.
הראשון: "הטמא שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל". אדם טמא ירד למקווה כדי לטבול, וכשהוא עולה אין הוא יכול לומר בבירור שהטבילה נחשבה. יתכן שאיבר או מקום אחר בגופו נשאר מעל פני המים ולא בא במגע עם המים כלל, ונמצא שלא כל גופו היה שקוע בבת אחת.
השני: "אפילו טבל" - אפילו במקרה שהוא יודע ללא כל ספק שכולו נכנס מתחת לפני המים. כאן הספק עבר מן האדם אל המקווה עצמו. לשון המשנה מעמידה אפשרות אחת מול חברתה, "ספק יש בו ארבעים סאה", וכנגדה: אפשר שהמקווה החזיק את ארבעים הסאה הנדרשות בשעה שטבל, ואפשר שמימיו היו חסרים מן השיעור. כך או כך, השאלה אם הטבילה הועילה נשארת ללא הכרעה.
השלישי: "שני מקוואות, אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו". שני מקוואות עמדו לפניו. על הראשון יש לנו ידיעה ברורה שיש בו ארבעים סאה, ועל השני אנו יודעים באותה ודאות שאין בו. הוא טבל באחד מן השניים, "טבל באחד מהן", אבל באיזה מהם ירד אין הוא יכול עוד לומר.
הדין וטעמו
בשלושת המקרים פוסקת המשנה: "ספיקו טמא". האדם נשאר במעמדו הקודם של טומאה.
העיקרון שמאחורי זה הוא חזקה דמעיקרא, כוחו של מצב קודם שהוחזק. לפני הטבילה היה מצבו של אדם זה ברור וקבוע: הוא היה טמא. הספק נולד רק לאחר מכן, וספק שנולד אחר כך אין בכוחו לעקור את מה שכבר הוחזק בבירור. מכיוון שאיננו יכולים לומר בבטחון שנעשתה טבילה כשרה, אנו משאירים אותו בדיוק במקום שבו היה, ודינו כטמא.