מקוואות, פרק י', משנה א'. הפרק הזה עובר בעיקר להלכות טבילת כלים, טבילתם של כלים במקווה, והמשנה הראשונה פותחת ב"ידות הכלים", כלומר בידיות המחוברות לכלי, ומשם עוברת לבעיה של אוויר הנעצר בתוך הכלי בשעת טבילתו.
המשנה פותחת בלשון "כל ידות הכלים", ניסוח הכולל כל סוג של ידית המחוברת לכלי. דמיינו כלי שיש בו בית קיבול שאליו אמורה להיכנס הידית. שלושה מצבים נמנים כאן. "שהכניסן שלא כדרכן": הידית הוכנסה שלא כראוי, ומעולם לא התיישבה במקומה. "או שהכניסן כדרכן ולא מירקן": ההכנסה היתה במקומה הנכון, אך הידית לא נדחקה היטב, ולכן היא מתנדנדת. "או שמירקן ונשברו": היא הוכנסה ונדחקה כראוי, אלא שלאחר מכן נשברה באופן שאין בה עוד שימוש כידית.
על שלושת המצבים האלה פוסקת המשנה "הרי אלו חוצצין", הם חוצצים בטבילה. מכיוון שבכל אחד מן המקרים הידית אינה משמשת בשימושו הרגיל של הכלי, אין רואים אותה כחלק מן הכלי אלא כדבר זר המחובר אליו, והיא נעשית מחיצה בין הכלי לבין מימי המקווה.
מכאן עוברת המשנה למכשול אחר לטבילה כשרה, מכשול שאינו עשוי חומר אלא אוויר. "כלי שהטבילו דרך פיו, כאילו לא טבל." כלי שיש לו חלל פנימי, כגון בקבוק או כד, שבעליו הפכו כך שפיו כלפי מטה, ובמצב הזה הורידו למקווה. כלי שנראה ריק אינו ריק באמת: הוא מלא אוויר. כשהוא נדחק לתוך המים כשפיו למטה, האוויר אינו יכול לצאת, ולכן אין המים יכולים להיכנס. פנים הכלי אינו נפגש עם המקווה כלל, שהרי האוויר העצור עומד בין המים לבין דפנות הכלי. טבילה כזאת כאילו לא היתה.
בעניין הלכה זו כותב המחבר בשולחן ערוך, סימן ר"ב סעיף ו', שהקושי קיים דווקא בכלי שצווארו ופיו צרים; אבל כשהפתח רחב, האוויר יוצא מעצמו ואין דבר המונע את הטבילה. הגר"א שם, בסימן קטן ו', חולק על כך, וכמה צריך הפתח להיות רחב כדי שהבעיה תיבטל נשאר במחלוקת הפוסקים. לכן מה שנוהגים ישראל למעשה הוא להטות את הכלי על צידו כדי שכל האוויר ייצא, וזה בדיוק מה שהמשנה עצמה ממשיכה ומורה, וכך מנהגנו בכל כלי שיש לו פתח.
"הטבילו כדרכו בלא זיבורית." הטבילו את הכלי כדרכו, עומד על שוליו, אלא שלא הכניס את צווארו כולו מתחת לפני המים, ואף לא הטה אותו. פסק המשנה הוא "עד שיטהו על צדו", אין הטבילה כשרה עד שיטה את הכלי על צידו. החשש הוא אותו חשש: בפה צר, האוויר שבפנים לא יניח למים להיכנס. משהוטה הכלי על צידו, האוויר יוצא, המים באים במקומו, ורק אז הכלי טבול כולו במקווה.
ולאחר מכן מקרה מקביל. "כלי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע": כלי שהוא צר בשני קצותיו, ופתחים לו משני צדדיו, ורחב באמצעו. גם כאן "אינו טהור עד שיטהו על צדו", אין הוא נטהר עד שיוטה על צידו, כדי שהאוויר יוכל לצאת והמים ימלאו את האמצע הרחב.
"צלוחית שפיה שקועה": צלוחית קטנה ששפתה שקועה ומקופלת פנימה, ונוצר בתוך אותו שקע כיס של אוויר. "אינה טהורה עד שינקבנה מצדה", אין היא נטהרת עד שינקוב אותה בצידה ויעשה נקב שדרכו יגיעו המים לאותו חלל נסתר בשעת הטבילה, שאם לא כן חוששים שלא יגיעו המים לשם כלל.
המפרשים מקשים כאן. יש לנו כלל שבית הסתרים, המקומות המכוסים שבכלי, אינם צריכים ביאת מים, ואף אינם צריכים להיות ראויים לביאת מים. בטבילת אדם צריכים המקומות הנסתרים להיות לכל הפחות ראויים לביאת מים; בכלי אין דרישה זו קיימת. ואם כן, מדוע משמע ממשנתנו שאותם כיסים סגורים שבכלי חייבים להיפתח למים? הדבר נשאר בקושיה, ויש דיון בין הפוסקים אם משנה זו היא הלכה למעשה כלל. גם המשנה אחרונה מקשה בעניין.
"קלמרין הדיוטית": קלמר של אדם פשוט, שבנוי עם שפה מקופלת פנימה מלמעלה כדי שהדיו לא יישפך. "אינה טהורה עד שינקבנה מצדה." דווקא משום שפיו צר והוא עשוי כך שלא ייצא ממנו דבר, כשמטבילים אותו אין המים נכנסים לתוכו. הדרך היחידה לטהרו היא לנקבו בצידו, ולעשות נקב שדרכו יוכלו המים להיכנס גם לאותו מקום.
המשנה מסיימת בדוגמה היסטורית. "קלמרין של יוסף הכהן היתה נקובה מצדה." הקלמר של יוסף הכהן היה נקוב בצידו, ומשום כך, כשהטבילוהו, היתה טבילתו מעשה טבילה כשר, שהרי המים היו יכולים להגיע לתוכו.