מקוואות, פרק א משנה א. לפני שניכנס למשנה עצמה עלינו להניח את היסוד של כל המסכת, שכן המשנה הראשונה הזו מניחה אותו כדבר ידוע.
פרשת שמיני מונה שורה ארוכה של מקורות טומאה, דברים המטמאים אדם וכלים. בתוך אותה רשימה משבצת התורה סייג מרכזי: מעין, וכן בור שנתקבצו בו מים, יהיה טהור. מים כאלה עומדים מחוץ לתחומם של כל מקורות הטומאה שנמנו שם, וטהרתם קבועה ואינה משתנה לעולם.
שני נושאי המסכת
מסכת מקוואות סובבת סביב הפסוק הזה בשני יישומיו. האחד, שהמים הללו עצמם אינם נטמאים. השני, שהם מטהרים: אדם, כלי או דבר שנטמאו, טבילה בהם מטהרת אותם.
הפסוק נוקב בשני סוגי מים המטהרים. האחד מעין, מים שנתקבצו בעומק הקרקע ויוצאים מן האדמה מאליהם. השני בור מקוה מים, בור או חריץ שנתקבצו בו מי גשמים. השניים שווים בתכונותיהם, אך אינם זהים, והתורה רומזת לכך במילה "אך", "אך מעין". לשון מיעוט זו ממעטת את המעין ומלמדת שבכמה עניינים דיניו קלים מדיני מקווה.
במה הם שווים
שתי תכונות משותפות לשניהם. הראשונה, שהמים צריכים להיות בקרקע ולא בכלי. טבילה בתוך כלי אינה טבילה, ומים שנתקבצו בכלי, ואפילו מי גשמים גמורים, אינם מטהרים אדם.
השנייה, שההתקבצות תהיה מאליה. הגשם יורד ומתקבץ מעצמו בגומה שבקרקע, והמעין עולה מעצמו מן האדמה. נכנסה לכאן יד אדם, למשל שקלט את מי הגשמים בכלי ושפך אותם לבור, המקווה נפסל. מים כאלה נקראים מים שאובים. נחלקו הראשונים אם פסול מקווה העשוי מים שאובים הוא מן התורה או מדברי חכמים.
במה הם חולקים
שני הבדלים יסודיים יש בין מי מעין למי גשמים מכונסים.
- מעין מטהר בכל שהוא, בכל כמות שיש בו, ואינו צריך שיעור ארבעים סאה. כל זמן שכל גופו של הטובל או כל הכלי מכוסה במים, זו טבילה כשרה, ואין צורך לברר שיש שם ארבעים סאה. מקווה, לעומתו, צריך ארבעים סאה, ודאי לטבילת אדם, ומדברי חכמים אף לטבילת כלים.
- מעין מטהר בזוחלין. זוחלין הם מים בתנועה, מים הנגרים והולכים, והמעין מטהר אף במצב זה. מקווה אינו מטהר אלא באשבורן, כשהמים עומדים במקומם.
הרביעית שלא נעלמה
שים לב שהתורה לא תיארה כלל מקווה שיש בו ארבעים סאה. מדין תורה מקווה כשר לטהר כלים אף ברביעית מים בלבד. כמות מעטה זו כבר יש לה דין מקווה: אינה מקבלת טומאה, וכלים הנטבלים בה נעשים טהורים. אלא שחכמים ביטלו את שיעור הרביעית לטבילת כלים, ולא התירו להטביל בכמות מזערית כזו, והצריכו ארבעים סאה אף לכלים.
אך כפי שילמד אותנו הפרק הראשון הזה, חכמים לא מחקו את הלכת הרביעית כליל. כל מקום שנמצא בו קיבוץ של מי גשמים בקרקע כשיעור רביעית, עומדת בו התכונה היסודית של מקווה: אינו נטמא.
המשנה: שש מעלות
המשנה פותחת: "שש מעלות במקוואות, זו למעלה מזו". שש מדרגות יש בהלכות מקוואות, כל אחת עומדת בדרגה גבוהה מזו שלפניה. בכל מעלה יש כשרות גדולה יותר מן המעלה שתחתיה.
הפחותה שבשש היא מי גבאים. הכוונה למים העומדים בגב או בנקיק קטן שבקרקע, מי גשמים שנתקבצו שם מאליהם. ירדו גשמים ומילאו גומה קטנה, ובוודאי אין בה ארבעים סאה.
מים כאלה אינם מקבלים טומאה כל זמן שהם בקרקע. רק משעה שמוציאים אותם מן האדמה בכוונה הם נתלשים, נעקרים מן הקרקע, ומאותה שעה ואילך הם ראויים להיטמא. עד אז דינם כמקווה ואינם מקבלים טומאה.
אלא שמאחר שאין בהם ארבעים סאה, אין בכוחם לטהר מים טמאים שנפלו לתוכם. לפיכך, כל מקום שיש חשש שנכנסו לגומה מים טמאים, עלינו לצייר את המצב כך: מי הגבאים המקוריים אינם מקבלים טומאה, ואף על פי כן מונחת בתוכם טיפה, ואפילו טיפה אחת בלבד, של מים טמאים, מים שעתידים לטמא דברים אחרים משעה שיוצאו מן הקרקע. ואין אותה טיפה בטלה בתוך מי הגבאים.
מקרה ראשון: שתה טמא ואחר כך שתה טהור
"שתה טמא". אדם טמא שתה ממי הגומה. המים שנכנסו לפיו נטמאו ממנו, ובשתייתו נשתייר מהם על שפתיו וטיפטף חזרה לגב. אותה טיפה, ואולי מעט יותר, חזרה למים כמים טמאים, ואינה בטלה בתוך מי הגבאים.
"ושתה טהור, טמא". בא עכשיו אדם טהור ושתה מאותם מים עצמם, נטמא. שתייתו היא תולש לרצון, הרמת מים מן הקרקע בכוונה, ויש לחוש שעלתה טיפת הטומאה בפיו יחד עם כל שבלע. נמצא שכל המים שהעלה באותה לגימה נטמאו.
וכיצד נטמא השותה עצמו? מגזירת חכמים, אחת משמונה עשר הגזירות שמונה הגמרא בפתח מסכת שבת (יג, ב): שותה רביעית משקין טמאין, כל הבולע רביעית של משקים טמאים נטמא גופו ואינו אוכל תרומה.
מקרה שני: שתה טמא ואחר כך מילא בכלי טהור
"שתה טמא, ומילא בכלי טהור, טמא". הטמא שתה מן הנקיק, ולאחר מכן בא אחר ומילא כלי טהור מאותה גומה עצמה. הכלי נטמא. הטעם הוא אותו שיור שאנו עוסקים בו: מעט לחות חזרה משפתי השותה אל המים ומונחת שם כמים טמאים, וכשממלאים את המים לתוך הכלי נטמא הכלי עמהם.
מקרה שלישי: שתה טמא ונפל כיכר של תרומה
"שתה טמא, ונפל כיכר של תרומה". אדם טמא שתה מן הגומה, ולאחר מכן נפל לאותם מים כיכר, לחם שנאפה מתרומה. במקרה זה מחלקת המשנה: "אם הדיח, טמא". אם הדיח את הכיכר במי הנקיק, הכיכר נטמא.
מדוע? כיכר שנרטב בנפילתו בלבד אינו נטמא, שהרי לא נתלשו המים מן הקרקע בכוונה. אבל משעה שעשה מעשה הדחה, שהדיח את הכיכר ממש והכשכש בו את המים, הרי תלש את המים לרצונו, ועכשיו אותה טיפת שיור שהניח הטמא בשתייתו יכולה לטמא את שאר המים, ודרכם את התרומה.
"ואם לא הדיח, טהור". במקום שלא הייתה הדחה, התרומה נשארת בטהרתה, אף שנרטבה. אמת, בהוצאת הכיכר העלה עמו את הלחות שדבקה בו, אך לא עלה שם דבר לרצון: נוח היה לו לגמרי שאותו משקה יישאר למטה בגומה. מים שנתלשו בדרך זו אינם נטמאים, וכיכר התרומה נשאר טהור.
זו המעלה הראשונה והפחותה שבשש: מים שאינם יכולים להיטמא כל זמן שהם מונחים בקרקע, ואף על פי כן אין בהם שיעור לבטל טומאה שנכנסה לתוכם, עד שתלישה אחת מדעת עשויה להוציא את הטומאה הזו אל החוץ.