מסכת מידות, פרק א, משנה ט. במשנה הקודמת למדנו שזקני כל בית אב היו מחזיקים את מפתחות שערי העזרה. משנתנו ממשיכה באותו עניין ושואלת שאלה מעשית: היכן נשמרו אותם מפתחות לאחר שנעלו את השערים בלילה, ומי ישן לצידם?
מחבוא ברצפה
בתוך בית המוקד, אותו אולם שהתחמם באש, היה שקע ברצפה עצמה. "ומקום היה שם", מקום מסוים היה שם, "אמה על אמה", אמה לכל כיוון, ריבוע מדויק. עליו הונחה "טבלה של שיש", ובכך הפך החלל שמתחתיה למחבוא קטן ומוסתר. "וטבעת היתה קבועה בה", טבעת היתה מחוברת לאותה טבלה, כדי שיהיה לאדם במה לאחוז ולהרים את האבן. מלמטה היתה תלויה שלשלת, "שהמפתחות היו תלויות בה", ומפתחות העזרה היו תלויים ממנה.
נעילת השערים בלילה
"הגיע זמן הנעילה", כשהגיעה שעת נעילת העזרה, היה הכהן אוחז בטבעת, "הגביה את הטבלה בטבעת", ומעלה את טבלת השיש מן הרצפה, ואז "ונטל את המפתחות", מוריד את המפתחות "מן השלשלת" שמתחת. "ונעל הכהן מבפנים", הכהן היה נועל את השערים מתוך בית המוקד. "ובן לוי", הלוי שהופקד על אותו משמר, "ישן לו", היה ישן "מבחוץ", מחוץ לאולם, על הר הבית עצמו, וממתין שם עד שיגיע תורו לשמירה.
סידור זה משקף דפוס החוזר בכל בית המקדש: ללויים ניתן תמיד הטפל, המקום המשני, ולכהנים ניתן המקום המשובח. כאן הכהן שוכן בפנים, באולם המוגן, והלוי שוכן בחוץ, על ההר.
"גמר מלנעול", כשסיים את הנעילה, היה הכהן מחזיר את הכל למקומו כפי שמצא, "החזיר את המפתחות לשלשלת", ותולה שוב את המפתחות על השלשלת, "ואת הטבלה למקומה", ומשקיע את טבלת השיש בחזרה ברצפה. "ונתן כסותו עליה", ואחר כך היה פורש את מצעו ממש על גבי הטבלה, "וישן לו", ונרדם שם, כך שהמפתחות שמורים תחת גופו כל הלילה.
כהן שנטמא בלילה
נתאר כהן הישן בבית המוקד שנטמא בקרי. ההלכה קוראת לאדם כזה בעל קרי, וטהרתו נעשית בשני שלבים: טבילה, ואחר כך הערב שמש, המתנה עד שיבוא הלילה. עד אותה שעה הר הבית סגור בפניו לחלוטין, ומי שאירע לו הדבר כשהוא כבר עומד על ההר חייב לצאת מיד. אלא שלכהן שלנו אין דרך יציאה נוחה, שהרי השערים נעולים והוא זה שנעל אותם. לפיכך המשנה מתארת את המסלול שהוכן בדיוק למצב כזה.
"אירע קרי באחד מהם", אם אירע הדבר לאחד מהם, "יוצא והולך לו", היה קם ממשכבו והולך אל הלשכה שבמקצוע הצפוני מערבי של האולם, ומשם נכנס "במסיבה ההולכת תחת הבירה", מעבר שנמשך מתחת לבירה. "בירה" הוא הכינוי שכינה דוד המלך את בית המקדש, והמשנה משתמשת בו כאן לתיאור מנהרה הנמשכת תחת כל שטח המקדש. הטעם שהובילו את בעל הקרי בדרך תת קרקעית זו הוא שהקרקע שמתחת אינה בכלל קדושת הר הבית שמעליה, ולכן בהילוכו במנהרה לא עבר על שום איסור.
"והנרות דולקים מכאן ומכאן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה." נרות היו דולקים לשני צידי המעבר כדי להאיר לו את דרכו, עד שהגיע לבית הטבילה שהיה נמצא מתחת לבית המקדש.
דרך החזרה ודינו של טבול יום
לאחר שטבל, היה הכהן חוזר במנהרה ועולה לאותה לשכה שבצפון מערב, ושם המתין עד שייפתחו השערים עם עלות השחר. עתה מעמדו הוא טבול יום: כבר טבל, אך יומו עדיין לא הסתיים, ולכן טהרתו חלקית בלבד. אדם כזה מותר בכניסה להר הבית, אלא שחכמים מנעו ממנו כמה מקומות שמעבר לו, ולפי אותו קנה מידה היה צריך להיאסר גם בבית המוקד. אך מכיוון שכבר שכן בתוך האולם בשעה שנטמא, התירו לו חכמים לחזור למקומו לאחר הטבילה ולהישאר שם כל הלילה, ולצאת מן המקדש עם הבוקר.
"רבי אליעזר בן יעקב אומר", רבי אליעזר בן יעקב מתאר את דרך החזרה באופן אחר. לדעתו לא חזר הכהן לפנים כלל. מבית הטבילה יצא בדרך תת קרקעית שנייה, "במסיבה ההולכת תחת החיל", מנהרה שנמשכה מתחת לחיל, אותה רצועת קרקע ברוחב עשר אמות שמחוץ לחומות העזרה, כפי שלמדנו לעיל. היא הוציאה אותו אל הר הבית, ושם נשאר עד סוף הלילה. רבי אליעזר בן יעקב סובר שטבול יום פסול מלהיכנס שוב לבית המוקד, ולכן לא נותר לו אלא לצאת במעבר השני ולהמתין בחוץ עד שייפתח הכל.
"יוצא והולך לו בטדי." משנפתחו השערים, יצא מהר הבית והלך לדרכו, ויציאתו היתה בשער טדי, השער שדרכו יוצאים מהר הבית.