מסכת מידות, פרק ג, משנה ח. פרקנו מוליך אותנו סביב העזרה ומתקניה, וכאן המשנה מביאה אותנו אל חזית בניין ההיכל עצמו: הקורות שהחזיקו את האולם, שרשרות הזהב שהיו תלויות מתקרתו, וגפן הזהב המפורסמת שעמדה על פתח ההיכל.
כלונסות הארז
המשנה מדברת על "כלונסות של ארז", קורות עץ ארז, שהיו "קבועין", מקובעות היטב במקומן. הן נמשכו "מכתלו של היכל", מן הכותל המזרחי של ההיכל, "לכתלו של אולם", עד לכותל המקביל שבצד המזרחי של האולם, וכך חיברו זה לזה שני חלקים סמוכים אלה של בית המקדש. תפקידן מפורש במשנה: "כדי שלא יבעט", שלא ייטה כותל האולם כלפי חוץ וייפול.
ומדוע נזקק לסיוע? גם ההיכל וגם האולם היו גבוהים מאה אמה. אלא שההיכל היה מקורה, ותקרתו קשרה את הבניין כולו והחזיקה אותו יציב. לאולם לא הייתה תקרה כזו שתחזק אותו, ולכן כותלו הגבוה היה חשוף לסכנה. על כן נקבעו כלונסות הארז מעל הפתח, וקשרו את האולם להיכל ונתנו לו את היציבות שחסרה לו.
שרשרות הזהב והעטרות
לאחר מכן, "שרשרות של זהב", ואף הן היו "קבועות", מחוברות בתקרת האולם, ומהן היו משתלשלות כמעט עד הרצפה. עליהן, אומרת המשנה, "פרחי כהונה עולים", הכוהנים הצעירים היו מטפסים ומעלים, "ורואין", ומסתכלים, "את העטרות", אותן עטרות שהיו מונחות בחלונות ההיכל הפונים אל האולם. תפקידם היה לבדוק אם נפגמה אחת מן העטרות וזקוקה לתיקון.
המשנה מעגנת את העטרות הללו בפסוק בזכריה. הנביא אומר שהעטרות תהיינה לחלם, לטוביה, לידעיה ולחן בן צפניה, "לזכרון", לזיכרון עולם עבורם, שכן אלה הם שתרמו את הזהב ואת הכסף שמהם נעשו העטרות. הפסוק מסתיים במילים "בהיכל ה'", ומאותו ביטוי אנו לומדים היכן היו העטרות מונחות.
מעצי זהב לגפן של זהב
רקע קצר מאיר את המשך דברי המשנה. בימי בית המקדש הראשון היו שם עצים, שנטעם שלמה המלך, שהוציאו פירות של זהב ממש. הכוהנים היו מוכרים את הפירות ההם, וההכנסה פרנסה אותם. בבית המקדש השני לא היה כבר אותו מטע. במקומו עמד דגם של גפן עשויה זהב, וזהבה נמכר בהדרגה, מעט מעט. ההבדל היה ביעד הכספים: לא לצורכיהם הפרטיים של הכוהנים, אלא לתחזוקת בניין המקדש ולתיקוניו.
הגפן שעל הפתח
ועתה לשון המשנה: "גפן של זהב", גפן העשויה זהב, הייתה עומדת "על פתחו של היכל", בפתח הנכנס להיכל. והיא הייתה "מודלה על גבי כלונסות", פרוסה ותלויה על מערכת של קורות עץ, כדי שתיראה כגפן אמיתית המטפסת על תמיכותיה.
ממשיכה המשנה: "כל מי שהוא מתנדב", כל מי שרצה להתנדב זהב לצורכי תיקוני ההיכל, היו עושים מתרומתו "עלה", עלה, "או גרגיר", גרגר יחיד של הגפן, "או אשכול", או אשכול שלם. אותו מתנדב "מביא ותולה": היה מעלה את זהבו למקדש ותולה אותו על דגם הגפן. ואחר כך, כשהיו החכמים זקוקים לזהב לצורך תיקון, היו תולשים חלק מאותה גפן ומשתמשים בו לבדק ההיכל.
שלוש מאות כוהנים
"אמר רבי אליעזר", אמר רבי אליעזר בר רבי צדוק, ומספר על "מעשה שהיה", מעשה שאירע בפועל: פעם אחת היה צריך להזיז את גפן הזהב ממקומה, "ונמנו עליה", ונמנה לצורך המשימה צוות של "שלוש מאות כוהנים", כפי משקלה שהגיע אליו.
הברטנורא מעיר שאין המספר הזה כפשוטו. להרמת הגפן לא היו דרושות באמת שלוש מאות זוגות ידיים; המספר הוא גוזמה, מאותן הפלגות מכוונות שהחכמים נוקטים בהן. המסר שבה הוא שהזזת גפן הזהב הצריכה כוח אדם רב מאוד.