מידות, פרק ג, משנה ז. הפרק הזה מוליך אותנו צעד אחר צעד במידות בית המקדש ובנייניו, ועכשיו המשנה מגיעה אל הפתח הגדול שנפתח אל האולם, חדר הכניסה של ההיכל. זה היה הפתח הרחב והגבוה ביותר בכל בית המקדש. שלא כשאר הפתחים, בפתח הזה לא היו קבועות דלתות כלל. במקומן היה תלוי פרוכת מעשה אמנות.
המשנה פותחת: "פתחו של אולם", הפתח שנכנסים בו לאולם. גובהו, "גבוה ארבעים אמה", ארבעים אמה, ומידתו לרוחב, "ורחבו עשרים אמה", עשרים אמה.
חמש המלתראות שמעל הפתח
ממשיכה המשנה: "וחמש מלתראות", חמש קורות מעוטרות, "של מילת", עשויות עץ אלון, "היו על גביו", היו קבועות מעליו. הן סודרו בשורות זו מעל זו בחזית החיצונית של האולם, מן המקום שנגמר בו הפתח ולמעלה, כשהן משוקעות בגובה פני האבנים. אף אחת מהן לא נשאה משקל; שום דבר לא היה מונח עליהן והן לא החזיקו דבר. כל תפקידן היה לנוי.
כיצד הלכו והתרחבו
"התחתונה עודפת על הפתח", הקורה התחתונה הייתה בולטת מעבר לפתח, "אמה מזה ואמה מזה", אמה אחת לצד זה ואמה אחת לצד זה. נמצא שכל אורכה הגיע לעשרים ושתיים אמה.
"שלמעלה ממנה עודפת עליה", הקורה שמעליה בלטה מעבר לזו שתחתיה, ושוב "אמה מזה ואמה מזה", אמה לצד זה ואמה לצד זה. נמצא אורכה עשרים וארבע אמה, וכך חזרה התוספת בכל שורה ושורה, שתי אמות בכל דרגה שעולים, וכך נוצרה צורה שהלכה והתרחבה כלפי מעלה.
"נמצאת העליונה שלושים אמה". לפי חשבון זה, הקורה העליונה יצאה שלושים אמה.
האבנים שביניהן
"ונדבך של אבנים", שורה של אבני בניין, הייתה מונחת "בין כל אחת ואחת", בין קורה לקורה. קורות האלון לא נגעו זו בזו במישרין; בכל שורה הפרידה ביניהן אבן, וכך הייתה לכל קורה מסגרת משל עצמה.