מידות, פרק ב, משנה ו. המשנה הקודמת העלתה אותנו בחמש עשרה המעלות שעלו מעזרת נשים לעזרת ישראל, הפרש גובה של שבע אמות ומחצה בין שתי העזרות. משנתנו מראה לנו מה עשו בחלל הריק שנוצר תחת אותה רצפה מוגבהת, ומשם היא עוברת למדוד את העזרה הפנימית ולמנות את שעריה.
מקום אחסון תחת הרצפה
מאחר שהרצפה שלמעלה הוגבהה, נותר תחתיה חלל, ובנו בו שני חדרים. המשנה קוראת להם "לשכות", כלומר חדרים, וממקמת אותן "תחת עזרת ישראל". פתחיהן לא פנו למערב אל העזרה, אלא היו "פתוחות" למזרח, לכיוון עזרת נשים שבמפלס התחתון.
למה שימשו החדרים הללו? "שֶׁשָּׁם הַלְוִיִּם נוֹתְנִים": שם היו הלויים מפקידים את כליהם בשעה שלא נגנו בהם. המשנה מונה כמה מהם, "כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים וּמְצִלְתַּיִם", ומוסיפה "וְכָל כְּלֵי שִׁיר", כל שאר כלי הנגינה של תזמורת בית המקדש.
שני פסי העזרה הפנימית
מכאן פונה המשנה לחלקה המזרחי של העזרה, שנחלק לשני פסים שנמשכו זה בצד זה: הפס שהוקצה לישראל מלפנים, ומאחוריו הפס של הכוהנים. תיאור מלא של העזרה עצמה, עם כל מה שעמד בתוכה, נשמר לפרק ה.
הקרוב מבין שני הפסים, עזרת ישראל, היה מלבן ארוך וצר שנמצא בסמוך לחומה המזרחית מבפנים. המשנה נותנת את מידותיו: "מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ" אמות, לכל רוחב העזרה מצפון לדרום, ולא יותר מ"אַחַת עֶשְׂרֵה" אמות ממזרח למערב.
מיד ממערב לו היה מונח הפס של הכוהנים, ועליו אומרת המשנה "וְכֵן", כלומר אותה מידה עצמה: מלבן זהה של מאה שלושים וחמש אמות על אחת עשרה.
ומה הפריד בין פס לפס? "רָאשֵׁי פִסְפָּסִין": ראשי קורות עץ בלטו מן החומה הצפונית ומן הדרומית במקום שבו מסתיים שטחם של ישראל ומתחיל שטחם של הכוהנים, והמשנה אומרת שהם היו "מַבְדִּילִין", הם שסימנו את קו הגבול. סימן היה נחוץ מפני שקדושת שני השטחים לא היתה שווה.
רבי אליעזר בן יעקב: מעלה ודוכן
רבי אליעזר בן יעקב מוסיף פרט נוסף בגבול. ממערב לאותם ראשי קורות היתה "מַעֲלָה", מדרגה "גְּבוֹהָה אַמָּה" אחת, שנמשכה לרוחב העזרה מצפון לדרום, והיא שהיתה הקצה המערבי של עזרת ישראל.
"וְהַדּוּכָן נָתוּן עָלֶיהָ." על גבי אותה מעלה, לכל אורכה, היה מונח הדוכן, הבמה שעליה עמדו הלויים בשירה.
"וּבוֹ שָׁלוֹשׁ מַעֲלוֹת שֶׁל חֲצִי אַמָּה." בפניו המזרחיים של הדוכן היו חצובות שלוש מדרגות, כל אחת גבוהה חצי אמה.
עתה חבר את המספרים, ומסקנת המשנה מתחייבת מאליה: "נִמְצֵאת" רצפת הכוהנים "גְּבוֹהָה" "שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה" מן המפלס שעליו עמדו ישראל: אמה אחת של המעלה, ועוד שלוש מדרגות של חצי אמה כל אחת בפני הדוכן.
אחר כך נותנת המשנה את מידתה הכללית של העזרה הפנימית. "כָּל הָעֲזָרָה" היתה "מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע" אמות לאורכה, ורוחבה "מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ" אמות.
שלוש עשרה השתחוויות
"וּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת הָיוּ שָׁם." שלושה עשר מקומות בעזרה היו שבהם היו משתחווים. התנא הראשון מבין אותן כמכוונות כנגד שלוש עשרה הפרצות שנפרצו פעם בסורג ואחר כך נגדרו, כפי ששנינו במשנה ג.
אבא יוסי בן חנן תולה אותן במקום אחר: ההשתחוויות, לדבריו, היו "כְּנֶגֶד שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר שְׁעָרִים" של העזרה. המגיע לכל שער היה משתחווה שם, ומביע בכך את שבחו על הדר המקדש.
התנא קמא אינו חולק על כך שהיו שלושה עשר שערים. השגתו היא ששישה מהם היו פתחים קטנים, שאין בהם חשיבות כדי שישתחוו כנגדם. ומכיוון שעליו לבאר שלוש עשרה השתחוויות, הוא קושר אותן לפרצות שנגדרו בסורג ולא לשערים.
שלושה עשר השערים
עכשיו מונה המשנה את כל שלושה עשר השערים, ובכללם אלו שהוזכרו כבר קודם במסכת.
"שְׁעָרִים דְּרוֹמִיִּים סְמוּכִין לַמַּעֲרָב": המשנה פותחת בשערים שבצד הדרומי, ומונה אותם מן הקצה המערבי. אלו הם שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות ושער המים. ארבעתם נמנו כבר בפרק א.
ולמה נקרא שער המים? מפני שדרכו היו "מַכְנִיסִין צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם", "שֶׁל נִסּוּךְ בֶּחָג". בכל יום ויום מימי חג הסוכות היו מכניסים בפתח זה את המים השאובים ומנסכים אותם על גבי המזבח.
רבי אליעזר בן יעקב מבאר את השם מכיוון אחר: "וּבוֹ הַמַּיִם מְפַכִּים". השער נקרא על שם דבר שעתיד לבוא ולא על שם ההווה. המים עתידים לצאת מן השער הזה בבית המקדש השלישי, ובאותה נקודה שבמהלכם תהיה מידת הזרימה כזרזיף הדק המטפטף מפיו הצר של פך.
ממשיכה המשנה ואומרת שהמים "עֲתִידִים לִהְיוֹת יוֹצְאִים" "מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת". הגמרא, על יסוד נבואת יחזקאל, מתארת את המסלול: הזרימה מתחילה בקודש הקודשים דקה כקרן חגב, נכנסת לעזרה מתחת לפתח ההיכל, פונה לדרום, ויוצאת בשער המים, ומתרחבת והולכת בדרכה.
"וּלְעֻמָּתָן בַּצָּפוֹן סְמוּכִים לַמַּעֲרָב." כנגדם, בצד הצפוני, ואף הם נמנים מן המערב, עמדו ארבעה שערים נוספים. תחילה שער יכניה, והוא השער שפגשנו קודם בשם שער הניצוץ. אחריו שער הקרבן; שער הנשים, שבו היתה נכנסת אשה שהביאה קרבן לבית המקדש; ושער השיר, הוא שערו של בית המוקד שדובר בו למעלה. דרך השער האחרון הזה היו הלויים מכניסים את כלי הנגינה שלהם לעזרה.
המשנה מבארת מניין בא השם יכניה: "שֶׁבּוֹ יָצָא יְכָנְיָה בְגָלוּתוֹ". יכניה היה המלך היהודי האחרון בתקופת בית ראשון, ובבל הגלתה אותו בשבי. לפני שהוציאוהו מן העיר נכנס לבית המקדש להתפלל פעם אחרונה, ויצא בשער זה, שנקרא על שמו מאותה שעה ואילך.
"שֶׁבַּמִּזְרָח, שַׁעַר נִיקָנוֹר." בצד המזרחי היה שערו של ניקנור, שכבר הכרנו אותו קודם במסכת.
"וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ": שני פתחים קטנים היו שייכים לו, "אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ", קבועים בחומה מימינו ומשמאלו. היו משתמשים בהם כשרצו לצאת מן העזרה.
"וּשְׁנַיִם בַּמַּעֲרָב": שני פתחים נוספים היו בחומה המערבית, ועליהם אומרת המשנה "לֹא הָיָה לָהֶם שֵׁם", שם לא נקרא להם כלל. הם שימשו ליציאה, ומפני שמעטים כל כך עברו בהם, לא קרא להם אדם שם.