מסכת מידות, פרק א, משנה ו. המשך הפרק עוסק בבית המוקד, אותו מבנה שהוזכר בסוף המשנה הקודמת. זה היה אולם גדול שבו בערו מדורות ללא הפסק, כדי שהכהנים, ששימשו יחפים בכל רחבי בית המקדש, יוכלו להתחמם. משנתנו מתארת ארבע לשכות קטנות שעמדו בתוך אותו אולם גדול, ומספרת לנו מה היה תפקידה של כל אחת ואחת.
"וארבע לשכות היו בבית המוקד": ארבעה חדרים נקבעו בתוך האולם הזה, אחד בכל אחת מארבע פינותיו. המשנה נותנת דימוי מוכר: "כחדרים פתוחים לטרקלין", כחדרי השינה הפרטיים שבבית מידות, שפתחיהם נפתחים היישר אל האולם הגדול. הכוונה היא שלשכות אלו לא היו מבנים נספחים שנבנו מחוץ לבניין ופתחיהם פונים פנימה. כל אחת מהן הייתה סגורה בתוך האולם הגדול עצמו, כשם שחדרי המשכב שבביתו של אדם חשוב פתוחים אל החדר המרכזי.
חציין בקודש וחציין בחול
"שתים בקודש ושתים בחול." בית המוקד ישב על גבול: חלקו עמד בתוך העזרה, וחלקו עמד בהר הבית שמחוץ לעזרה. לפיכך שתיים מארבע הלשכות נפלו בשטח המקודש, ושתיים בשטח שאינו מקודש.
"וראשי פספסין", ראשיהן הבולטים של קורות עץ, "מבדילין בין קודש לחול": הם סימנו היכן מסתיים תחום אחד ומתחיל האחר. אין זה פרט של נוי בלבד. הכהנים היו אוכלים את חלקם בקרבנות בתוך בית המוקד, ובשר קודשים שיצא ממקום אכילתו נפסל. אותם ראשי קורות הראו לכהן בדיוק עד היכן מותר לחלקו להגיע.
מה שימשה כל לשכה
"ומה היו משמשות": לְמה שימשו הלשכות הללו?
הפינה הדרומית מערבית, "מערבית דרומית", הייתה "לשכת טלאי קרבן", לשכת הכבשים לקרבן. כבשים שנבדקו ונמצאו תמימים בלא מום, שהופרשו לקרבן התמיד, הוחזקו שם כדי שיהיה תמיד אחד מזומן.
הפינה הדרומית מזרחית, "דרומית מזרחית", נמסרה לאופי לחם הפנים: "לשכת עושה לחם הפנים". אותן חלות, שהיו מונחות על השולחן שבתוך ההיכל, הוכנו ונאפו בחדר זה שבוע אחר שבוע.
על הפינה המזרחית צפונית, "מזרחית צפונית", מוסרת המשנה: "בה גנזו בני חשמונאי" את "אבני המזבח", "ששקצו מלכי יוון". כאן אנו מגיעים אל זירת סיפור החנוכה. כל אותן שנים שהיוונים החזיקו בבית המקדש, הם הקריבו לעבודה זרה שלהם על גבי המזבח החיצון. משהתלכדו היהודים סביב מתתיהו, יהודה המכבי והחשמונאים, קמו והחזירו את בית המקדש לידיים יהודיות, הסיקו שאין זה ראוי להקריב קרבנות על אבנים ששימשו לעבודה זרה. לפיכך פירקו את אותו מזבח וגנזו את אבניו בחדר זה שבבית המוקד. ללשכה זו יש גם שם שני, לשכת החותמות, שכן אדם היה יכול לשלם בה עבור הסולת והיין שהתלוו לקרבנותיו.
הפינה הנותרת, "צפונית מערבית": "בה יורדין לבית הטבילה". מחדר זה הוליך פתח למעבר שירד אל בית הטבילה, שם הייתה מקווה מתחת למפלס רצפת בית המקדש. כהן שנטמא היה יורד וטובל שם, ואש הוחזקה בסמוך כדי שיוכל להתחמם בעלייתו מן המים. וכך, כהן שלן על משמרתו באולם זה ונעשה טמא כבעל קרי, לא היה צריך אלא לרדת דרך לשכת הפינה הזו, לטבול במקווה שמתחת, ולעלות בחזרה. הסידור הזה תאם את ייעודו של הבניין: בכל מקום שכהן נזקק להיכנס למימיה הקרים של מקווה, עשה זאת בדיוק במקום שבו כבר המתין לו החום.