מידות, פרק ד, משנה ה. פרקנו מתאר את בניין ההיכל מבחוץ פנימה: פתחיו, כתליו, ושלוש הקומות של התאים שהקיפו אותו בצפון, במערב ובדרום. עכשיו פונה המשנה לשאלה מעשית. ההיכל היה בניין גבוה, וגגות זקוקים לתיקון. כיצד היו הכוהנים עולים לשם?
המסיבה
"ומסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית": מדרון מעוגל היה עולה מן הקרן המזרחית צפונית של בניין ההיכל, מגובה הקרקע, עד לקרן הצפונית מערבית. "שבה היו עולים לגגות התאים": דרך אותה מסיבה היו עולים לגגות התאים, ומשם מטפלים בכל תיקון שנצרך.
מכאן מתארת המשנה את המסלול קטע אחר קטע. "היה עולה במסיבה ופניו למערב": את העלייה עשה כשפניו מכוונות למערב. "הילך על כל פני הצפון": משם עבר לאורך כל צדו הצפוני של הבניין, "עד שהוא מגיע למערב", והמשיך עד שהגיע לקצה המערבי.
"הגיע למערב, הפך פניו לדרום": כשהגיע למערב, הסתובב עד שפניו לדרום. "הילך על כל פני מערב עד שהוא מגיע לדרום": משם חצה את גגות התאים שהיו לאורך הכותל המערבי, והמשיך עד שהקרן הדרומית היתה לפניו.
"הגיע לדרום, הפך פניו למזרח": בדרום פנה בפעם השלישית, ועכשיו פניו למזרח. "היה מהלך בדרום", הלך מזרחה לאורך הרצועה הדרומית, "עד שהוא מגיע לפתחו של עלייה", עד שפתח החדר העליון היה לפניו. "שפתחו של עלייה פתוח לדרום": אותו פתח היה פתוח כלפי דרום. סולם הגיע למקום הזה מן הקרקע שלמטה, ובו היו מגיעים גם לגג וגם לעלייה של ההיכל.
העלייה
עכשיו באים כמה פרטים על העלייה, החדר העליון של ההיכל. "ופתחו של עלייה", בפתחה, היו "שתי כלונסות של ארז", שני מוטות ארז שנקשרו זה לזה וביחד שימשו כסולם. "שבהן היו עולים לגגו של עלייה": בעזרתם היה אדם עולה לגג שמעל אותו חדר.
"וראשי פספסין מבדילין בעלייה": ראשי קורות עץ בלטו מן הכתלים הצפוני והדרומי בתוך החדר העליון, "בין הקודש ובין קודש הקדשים", וסימנו היכן נגמר החלל שמעל הקודש ומתחיל החלל שמעל קודש הקדשים. סימנים כאלה נדרשו מפני שהשטח שמעל קודש הקדשים נשא קדושה בפני עצמו, ואדם לא דרך בו כלאחר יד. הכניסה הותרה אחת לשבע שנים, ואף זאת רק כדי לבדוק אם דבר מה זקוק לתיקון. ולקודש הקדשים עצמו, למטה, נכנסו פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, והכוהן הגדול לבדו.
הורדת האומנים
"ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קודש הקדשים": פתחים נבנו ברצפת אותו חדר, והם אפשרו ירידה אל קודש הקדשים. "שבהן היו משלשלין את האומנים", דרכם היו מורידים את הפועלים, "בתיבות", כשהם סגורים בארגזים, "כדי שלא יזונו עיניהם", שלא ייהנו בעיניהם, "מבית קודשי הקדשים", מהדרו של המקום הקדוש ביותר.
אין ליהנות מהתבוננות בחדר הזה. לכן, במקום להניח לפועל לסקור את המקום, היו ממקמים את התיבה בדיוק מעל הנקודה שנצרכה לטיפול ומורידים אותו לשם, כשמראה עיניו מוגבל לשטח הקטן שלפניו. הוא עשה את תיקונו והועלה חזרה, ודבר נוסף מקודש הקדשים לא נראה לו.