מידות, פרק ג, משנה ד. עד כאן הוליך אותנו הפרק במזבח, במידותיו ובחלקיו. עכשיו עוברת המשנה מן המידות אל החומר עצמו: מאיזה מין אבן נבנו המזבח והכבש, מה אסור לעשות באבנים הללו, וכיצד היו מטפחים את המבנה כסדרו.
מהיכן הובאו האבנים
"אחד אבני הכבש" ו"אחד אבני המזבח": אבני הכבש ואבני המזבח עצמו באו ממקום אחד, "מבקעת בית כרם", עמק בית כרם שבסביבות ירושלים. מחצבה אחת שירתה את שניהם, מפני שהסלע שנמצא שם היה חלק במיוחד, וחלקוּת היא בדיוק מה שנדרש לעבודה.
"וחופרין למטה מהבתולה". היו מחפשים קרקע בתולה, אדמה שלא נעשתה בה מלאכת אדם מעולם, לא נעבדה ולא נבנה עליה דבר, וחופרים מתחת לאותה שכבה שלא נגעו בה. "ומביאין משם אבנים שלמות": משם הוציאו אבנים שלמות, חלקות ונקיות מכל סדק ובקיע.
דרישה זו מקורה בפסוק: "אבנים שלמות", ממשיך הכתוב, "תבנה את מזבח ה' אלוקיך", מאבנים תמימות ייבנה מזבח ה' אלוקיך. הלשון "שלמות", כלומר תמימות וללא חסרון, מלמדת שאבן שיש בה בקיע או פגם פסולה למלאכה.
אין הברזל נוגע בהן
"שלא הונף עליהן ברזל, שהברזל פוסל בנגיעה". לא הונף ברזל על האבנים הללו מעולם. הברזל פוסל בעצם הנגיעה: משנגע כלי ברזל באבן, אין אותה אבן ראויה עוד לבניין המזבח או הכבש.
גם כאן פסוק עומד ביסוד ההלכה: "ובנית שם מזבח לה' אלוקיך", ותבנה שם מזבח לה' אלוקיך, ויהיה "מזבח אבנים", מזבח של אבן, שעליו מזהירה התורה "לא תניף עליהם ברזל", אל תרים עליהן ברזל.
"ופגימה בכל דבר". אבל פסול הפגימה אינו מיוחד לברזל. אבן שנפגמה או נסדקה מחמת כל דבר שהוא, ברזל או חומר אחר, פסולה למזבח.
כשנפגמה אבן אחת
"נפגמה אחת מהן": אם נפגמה אחת האבנים לאחר שכבר נקבעה במקומה, "היא פסולה", אותה אבן בלבד יוצאת מכלל כשרות וצריך לחלצה ולהחליפה, ואולם "וכולן כשרות", כל שאר האבנים עומדות בכשרותן. אין המזבח כמבנה נפסל. משהוסרה האבן הפגומה והושמה תמימה במקומה, חוזר המזבח לכשרותו.
לִיבּוּן המזבח
"ומלבנין אותן פעמים בשנה". קירות המזבח ופני משטחו היו טחים בטיח לבן, והטיח היה מתחדש פעמיים בשנה כדי שיהא נראה נאה. "אחת בפסח ואחת בחג": אחת לפני פסח ואחת לפני סוכות.
"וההיכל פעם אחת בפסח". חוץ ההיכל, לעומת זאת, היה מתלבן פעם אחת בשנה בלבד, לפני פסח. טעם החילוק הוא השחיקה. המזבח היה בשימוש תמיד: זורקים עליו דם, הכוהנים מהלכים עליו ומטפלים בו כל היום. קירות ההיכל לא נשחקו כמותו, ולפיכך די היה בטיח אחת לשנה.
רבי: אף בכל ערב שבת
"רבי מאיר אומר, רבי אומר": לדעת רבי, שני הליבונים שבשנה אינם כל הטיפול. "כל ערב שבת", בכל ערב שבת, לכבוד שבת, "מלבנין אותו במפה", היו מצחצחים אותו במטלית, "מפני הדמים", מחמת הדם שנזרק עליו במשך כל השבוע.
"לא היו סדין אותן": לא היו מחליקים את הטיח "בכפיס של ברזל", בכלי ברזל, "שמא יגע ויפסול", שמא ייגע המתכת באבן שנשארה מגולה ותיפסל בכך. כלי ברזל הורחקו מן המלאכה הזאת לגמרי.
מפני מה נדחה הברזל
"שהברזל נברא": בסוף המשנה מתבאר טעמו של כל האיסור. הברזל נברא בעולם "לקצר ימיו של אדם", בדרך שהיא מקצרת את חייו של אדם, שהרי ממנו נעשים כלי מלחמה. המזבח הוא היפוכו: "והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם", הוא קיים כדי להאריך את שנותיו של אדם, שעל ידו הוא זוכה לכפרה על עוונותיו.
"אינו דין": אין זה מן הדין, "שיונף המקצר על המאריך", שיונף המקצר את החיים על המאריך אותם.