מסכת מידות, פרק א, משנה ד. עד כאן עסקה המשנה בכתלים שהקיפו את העזרה, חצר בית המקדש, מארבע רוחותיה. מכאן ואילך היא פונה אל הפתחים שבאותם כתלים: השערים שדרכם נכנסו אל העזרה. משנה זו והמשנה שאחריה מוקדשות לשערים הללו.
"שבעה שערים היו בעזרה": שבעה פתחים נקבעו בכותלי החצר. "שלושה בצפון, ושלושה בדרום, ואחד במזרח": שלושה מן הפתחים היו בכותל הצפוני, שלושה בכותל הדרומי, ושער אחד עמד ברוח מזרח.
שלושת השערים שבדרום
"שבדרום, שער הדלק". במנייה מן המערב, השער הראשון שברוח דרום היה שער הדלק. עצי המערכה שנשרפו על גבי המזבח הובאו אל העזרה דרך פתח זה, ומכאן שמו.
"שני לו, שער הבכורות". השער הסמוך לו היה שער הבכורות. בכור זכר של פרה, של כשבה או של עז חייב להיות מובא לבית המקדש ולהינתן לכהן, והכהן מקריבו כקרבן. הבכור דינו קודשים קלים, קרבנות שקדושתם קלה, ולא קודשי קודשים. קודשי קודשים אינם נשחטים אלא בצידה הצפוני של העזרה, ואילו קודשים קלים נשחטים אף בצידה הדרומי. הואיל והבכור הובא לדרום, מן הראוי היה שיוכנס דרך שער שברוח דרום, וזה תפקידו של שער זה.
"שלישי לו, שער המים". ממשיכים מזרחה באותו כותל עצמו ומגיעים אל שער המים. יחזקאל ניבא שבבית המקדש העתיד לבוא יזובו מים ויֵצאו דווקא ממקום זה, ועל שם אותה נבואה נקרא השער.
שער ניקנור שבמזרח
"שבמזרח, שער ניקנור". השער היחיד שבמזרח נקרא על שם אדם ששמו ניקנור, שתרם את דלתותיו. הוא הזמין את עשייתן במצרים, אצל אמני המתכת של אלכסנדריה, והעלה אותן על ספינה כדי להביאן לירושלים.
בלב ים פרצה סערה עזה. המלחים, שנאבקו להציל את הספינה מטביעה, החלו משליכים לים את המשא הכבד, ואחת משתי הדלתות נפלה אל המים. כשהושיטו יד אל השנייה, חיבק אותה ניקנור בשתי זרועותיו ואמר להם שאם דלת זו יורדת לים, יטילו אף אותו עמה. בדברים אלו הראה עד כמה כל כולו קשור בבית המקדש, ובאותו רגע שקטה הסערה. הדלת השנייה ניצלה.
ואף הדלת שהושלכה לים לא אבדה. כשנכנסה הספינה אל הנמל, עלתה הדלת מתחת לדופנה. בסופו של דבר נקבעו שתי הדלתות בפתח המזרחי של העזרה, והשער נשא את שמו של האיש שמסירותו הביאה אותן.
שתי הלשכות שבצד השער
"ושתי לשכות היו לו, אחת מימינו ואחת משמאלו": שתי לשכות עמדו לצד שער ניקנור, אחת מימינו ואחת משמאלו.
"אחת, לשכת פנחס המלביש". האחת הייתה לשכתו של פנחס, שהיה ממונה על בגדי הכהונה. הוא הלביש את הכהנים בבגדים המיוחדים הנדרשים לעבודה, הפשיט מהם את הבגדים בגמר עבודתם, ודאג שהכול יישמר כראוי במקומו.
"ואחת, לשכת עושי חביתין". בלשכה שמנגד עסקו עושי החביתין. הכוהן הגדול חייב בכל יום במנחה, מנחת חביתין: שנים עשר חלות, שש מובאות בבוקר ושש בהמשך היום. שמן בא מן המחבת, הכלי שבו טוגנו בשלב האחרון של הכנתן. הכהנים שהופקדו על מלאכה זו עשו אותה באותה לשכה, שמצד שמאל של הנכנס בשער ניקנור.