מסכת מידות, פרק ב, משנה ג. הפרק הזה מוליך אותנו מבחוץ פנימה דרך המקומות המוקפים זה בזה שבהר הבית, כשלכל אחד מהם דרגת קדושה משלו. משנתנו עוצרת בשניים מהם: הסורג, מחיצה נמוכה של עץ, והחיל, רצועת הקרקע שבין אותה מחיצה לכותלי העזרה. משם עוברת המשנה למעין סיכום של אדריכל, ומונה את המידות הקבועות של בית המקדש, ובכל מידה ומידה, את היוצא מן הכלל האחד.
ראשית מילה על משמעותם המעשית של המקומות האלה. בחיל היתה קדושה בפני עצמה: גוי העובד עבודה זרה לא היה נכנס לשם, וכן ישראל שנטמא בטומאת מת, טומאה הבאה מנגיעה במת. כדי לסמן את התחום הזה נמשכה לאורך קצהו החיצוני מחיצת עץ, הסורג, שהבדילה בין החיל לשאר שטח הר הבית.
הסורג
"לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים". לפנים מחומת הר הבית עמד הסורג, מחיצת עץ בגובה עשרה טפחים. הוא הקיף את כותלי העזרה מארבע רוחותיה, במרחק עשר אמות מהם. אפשר לדמיין את הסדר מבפנים כלפי חוץ: בית המקדש עצמו, אחריו כותלי העזרה, אחריהם עשר אמות החיל, ואחריהן הסורג, החוסם את מרחבו הכללי של הר הבית.
"ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון". שלוש עשרה פרצות נפרצו באותה מחיצה בידי מלכי יון. כשהשתלטו על בית המקדש לא היו הלכות הקדושה בעיניהם לכלום, והם פרצו פתחים במתכוון כדי שעובדי עבודה זרה יוכלו להיכנס ישר אל החיל.
"חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות". משחזר הר הבית לידי ישראל, סתמו את כל שלוש עשרה הפרצות, וכנגדן תיקנו שלוש עשרה השתחוויות. כל מי שנכנס להר הבית ועבר על אחד המקומות שנגדרו, היה משתחווה שם ומודה להשם על מפלת היוונים. אותם מקומות עצמם שהיו סימן של גנאי, נהפכו לתחנות של הודיה.
החיל ומעלותיו
"לפנים ממנו החיל עשר אמות". לפנים מן הסורג היה החיל, תופס את עשר האמות שבין המחיצה לכותלי העזרה, מארבע הרוחות.
"ושתים עשרה מעלות היו שם". שתים עשרה מעלות עמדו שם, בצדו המזרחי של החיל. "רום המעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה": כל מעלה היתה גבוהה חצי אמה, ומשטח הדריכה שעל גבה חצי אמה אף הוא. במעלות האלה היו עולים באותו מקום. מכאן ממשיכה המשנה לשורה של כללים על הבניין כולו.
כל כלל ויוצא מן הכלל שלו
"כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה, חוץ משל אולם". כל מערכות המעלות שבבית המקדש נבנו באותה מידה עצמה, רום של חצי אמה ושלח של חצי אמה. היוצאות מן הכלל היו המעלות העולות אל האולם, אולם הכניסה שבצדו המזרחי של בניין ההיכל, שמשטחי הדריכה שלהן היו ארוכים יותר מאמה.
"כל הפתחים והשערים שהיו שם גבהן עשרים אמה ורחבן עשר אמות, חוץ משל אולם". לכל הפתחים והשערים שם היתה מידה אחת: גובה עשרים אמה ורוחב עשר אמות. ושוב עמד האולם בנפרד, שפתחו היה ארבעים אמה גובהו ועשרים רוחבו.
"כל הפתחים שהיו שם היו להן דלתות, חוץ משל אולם". כל פתח שבמקדש היו לו דלתות, חוץ מפתח האולם לבדו, שלא היו לו דלתות כלל, אלא פרוכת היתה נמתחת עליו וסוגרת אותו.
"כל השערים שהיו שם היו להם שקופות". לכל שער היה שקוף, המשקוף, הקורה המונחת לרוחב על שני המזוזות, "חוץ משער טדי שהיו שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו": חוץ משער טדי, שבו במקום משקוף ישר היו שתי אבנים נשענות זו על זו באלכסון. בכל שאר השערים היה החלק העליון ישר וזוויתי כמצופה, ואילו שער זה היה מוכתר בחוד, שתי האבנים יוצרות משולש מעל הפתח.
שערי הזהב ושער הנחושת
"כל השערים שהיו שם נשתנו להיות זהב". כשנבנה בית המקדש השני, לא היה בידי העם אלא לצפות את דלתות השערים בנחושת. לאחר מכן, כשהוטב מצבם, שודרגו כל השערים האלה וצופו בזהב, "חוץ משער נקנור", חוץ משער נקנור, "מפני שנעשה בהן נס", מפני שנס נעשה בדלתותיו.
אותו נס סופר בפרק א. הדלתות הובאו דרך הים, וכשאיימה סערה על הספינה הושלכה אחת מהן לים. כשבאו הספנים להשליך גם את השנייה, לא הניח להם נקנור, והסערה נחה; הדלת שהושלכה למים נמצאה, ושתיהן הגיעו לבית המקדש. לפיכך הושארו הדלתות האלה בנחושתן המקורית. שימור זכר המעשה היה חשוב יותר מכבוד ציפוי הזהב.
"ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב". ויש מסבירים שלא היה צורך כלל לשנותן: הן נעשו מנחושת יקרה ונדירה שהבריקה בזוהר של זהב.