מסכת מידות, פרק ד, משנה ב. הפרק הזה עוסק בתיאור בניין ההיכל, והמשנה הקודמת עסקה בשער הגדול שהיה פתחו. משנתנו ממשיכה באותו פתח: שני הפתחים הקטנים שהיו בצדיו, והסדר שבו היו הכוהנים פותחים את ההיכל בכל בוקר.
שני פשפשין קטנים
בצדי אותו פתח, אומרת המשנה, היו "שני פשפשין", שני פתחים קטנטנים, והם היו שייכים "לשער הגדול" עצמו. האחד היה קבוע "אחד בצפון", בצד הצפוני, והשני "ואחד בדרום", בצד הדרומי.
שימושם של השניים לא היה זהה. על זה שבדרום מספרת המשנה ש"לא נכנס בו אדם", שום אדם לא נכנס דרכו, "מעולם", אף פעם אחת בכל שנות קיומו של בית המקדש. פשוט מעולם לא נפתח.
הפסוק ביחזקאל
ולמה לבנות פתח ולנעול אותו לעולם? המשנה משיבה שהדבר מפורש בנבואה: "ועליו הוא מפורש", על אותו פתח נאמר בפירוש, "על ידי יחזקאל", מפי יחזקאל. וכך הפסוק אומר: "ויאמר אלי ה': השער הזה סגור יהיה", השער הזה יישאר נעול, "לא יפתח", אין לפתוח אותו, "ואיש לא יבוא בו", ואיש לא יעבור דרכו, "כי ה' אלוקי ישראל בא בו, והיה סגור". טעם הסגירה הוא כבודו של הנכנס בו: זה הפתח שדרכו הקדוש ברוך הוא נכנס לביתו, ומשום כך בדיוק הוא נשאר סגור בפני כל אדם אחר.
פתיחת ההיכל: דעת התנא הראשון
עכשיו פונה המשנה לפשפש הצפוני, שכן הוא היה בשימוש רב, שהרי דרכו היו פותחים את דלתות ההיכל בכל יום.
"ונטל את המפתח": הכוהן שהופקד על פתיחת הבניין בכל בוקר היה נוטל תחילה את המפתח, "ופתח את הפשפש", ופותח בו את הפשפש הצפוני, שהיה נמצא בתוך האולם. "ונכנס מהתא": לאחר שנכנס, היה ממשיך מערבה לאחד התאים שהיו בנויים בצידו הצפוני של ההיכל, "ומהתא להיכל", ומאותו תא היה פתח נוסף לשמאלו שהכניס אותו להיכל עצמו. משעמד בפנים, היה מגיע אל זוג הדלתות המערביות, הפנימיות, ופותח אותן, ואחר כך את זוג הדלתות המזרחיות, החיצוניות, וכך היה פתחו הראשי של ההיכל פתוח לרווחה. זו שיטת התנא קמא.
דרכו של רבי יהודה
"רבי יהודה אומר, בתוך עוביו של כותל היה מהלך". רבי יהודה מתאר את הדברים אחרת. משפתח הכוהן את הפשפש הצפוני ונכנס לתא, לא היה צורך בכל אותו מסלול: מסדרון צר היה בנוי בתוך עובי הכותל המפריד בין האולם להיכל, ובו היה מהלך "עד שימצא עומד", עד שהיה עומד "בין שני השערים", בין שני זוגות הדלתות שהוזכרו למעלה, הפנימיות והחיצוניות.
ההבדל שבין שתי הדעות אינו רק הבדל בתיאור הבניין. רבי יהודה סובר שאסור להיכנס להיכל שלא לצורך, והמסדרון שלו מיישב את הבעיה בפשטות: הוא עובר בתוך הכותל, לפני ההיכל, ומביא את הכוהן ישירות אל החלל שבין הדלתות בלי שידרוך בהיכל כלל. לפי התנא קמא, הכוהן נכנס להיכל, חוצה אותו, ויוצא בחזרה אל הדלתות כדי לפתוח אותן, ונמצא שהוא עושה את ההיכל מקום מעבר ועובר בו שלא לצורכו. וזה בדיוק מה שרבי יהודה אינו מוכן לקבל, ולכן הוא מציע את הדרך הזאת כדרך שבה נהגו למעשה.
איזו דלת נפתחת ראשונה
"ופתח את החיצוניות": מאותה עמידה היה פותח את זוג הדלתות החיצוניות, "מבפנים", והיה פותח אותן ממקום עמידתו, מצדן הפנימי, "ואת הפנימיות מבחוץ", ואת זוג הדלתות הפנימיות היה פותח מן הצד הפונה חוצה. ובזאת היה בניין ההיכל פתוח ליומו.