מידות, פרק ג, משנה ב. הפרק הזה עוסק כולו במזבח ובמידותיו, ולאחר שתיאר את גוף המזבח פונה המשנה לפרט קטן אך מפליא בבנייתו: שני נקבים זעירים שהיו קבועים ביסוד שבקרן מערבית דרומית, ודרכם היו זורמים ונשפכים שיירי הדם של הקרבנות.
המשנה פותחת במקום: "ובקרן מערבית דרומית", בפינה שבה נפגשים המערב והדרום. שם, ביסוד, אותה בליטת אבן המקיפה את תחתית המזבח, היו קבועים שני נקבים, ובלשון המשנה "היו שני נקבים". וכמה היו צרים? המשנה נותנת דימוי: "כמין שני חוטמין דקין", כשיעור שני חוטמים דקים, פתחים קטנים שהיו מנוקבים בפני היסוד מלמעלה.
מדוע שני נקבים ולא אחד
המשנה עצמה מבארת את הטעם, ופותחת: "שהדמים הניתנין", הדמים הניתנים. הדם היה מגיע למקום הזה משני כיוונים. יש קרבנות שדין שפיכת שיירי דמם הוא בצד המערבי של היסוד, "על יסוד המערבי", ויש שדינם בצד הדרומי, "ועל יסוד דרומי". וכיוון שהקרן שבה אנו עוסקים היא בדיוק נקודת המפגש של מערב ודרום, נעשה לכל אחד משני הצדדים נקב משלו.
ומכאן "יורדין בהן ומתערבין באמה", הדם היה יורד דרך הנקבים הללו ומתערב באמה, היא תעלת המים. שני הזרמים, שהגיעו משני צדדים שונים של המזבח, נפגשו והתערבו למטה.
סדר העבודה
ובאיזה דם מדובר? לאחר שנשלמה עבודת הדם של הקרבן וכל המתנות הנדרשות ניתנו על המזבח, לא היה הדם הנותר נשפך לאיבוד. ההלכה קובעת שיישפך ליסוד המזבח, בתחתיתו. אלו הם שיירי הדם שהמשנה עוקבת אחריהם כאן.
שני הנקבים לא היו גומות שטוחות. הם חדרו את כל עובי היסוד ונשפכו אל תעלת מים שהחלה בסמוך למזבח ועברה לאורך העזרה עד שהגיעה לשער המים, הוא שער המים. דמיהם השונים של הקרבנות השונים היו מתערבים באותם מים זורמים, והמים היו נושאים אותם ומוציאים אותם אל מחוץ לבית המקדש.