מסכת מידות, פרק א, משנה ב. המשנה הראשונה של המסכת מנתה את עשרים וארבעה המשמרות של הכהנים והלויים ששמרו על בית המקדש במשך הלילה. משנתנו שואלת עכשיו את השאלה המתבקשת: ומי שמר על השומרים? התשובה היא שהיה ממונה מיוחד לכך, והמשנה מתארת גם את סיבוביו הליליים וגם את הסמכות שניתנה בידו כשמצא שומר ישן על משמרתו.
הביקורת הלילית
המשנה פותחת בשמו של הממונה: "איש הר הבית", הפקיד שהופקד על הר הבית. דרכו הייתה, בלשון המשנה, ש"היה מחזר", כלומר סובב בכל לילה בין מקומות השמירה, ובא "על כל משמר ומשמר", עמדה אחר עמדה, ובודק שכל מי שהוטל עליו לשמור אכן עומד במקומו.
"ואבוקות דולקין לפניו". לפידים בערו בכני הנחתם לאורך מסלולו והאירו את הדרך לפניו. לא היה זה רק צורך מעשי של תאורה, אלא ביטוי של כבוד לממונה בשעה שהוא עורך את ביקורתו.
"שלום עליך"
"וכל משמר שאינו עומד". השומר היה רשאי לשבת במהלך משמרתו. אך ברגע שהממונה התקרב, היה עליו לקום על רגליו מפני הכבוד. אם נשאר השומר יושב בשעה שהממונה קרב אליו, לא מיהר הממונה לחשוד בו בגרוע מכול.
המשנה מביאה את דבריו: "אומר לו", היה פונה אליו בברכת "שלום עליך". הדיבור אל היושב היה לו תכלית: הוא העיר אותו ונתן לו הזדמנות להשיב. שמא היה חלש; שמא הסיח את דעתו ולא שם לב כלל שהממונה כבר עומד עליו. תחילה דנים אותו לכף זכות וממתינים לשמוע תשובה.
כשהשומר היה ישן
"ניכר שהוא ישן". אם לא נענה בברכה חוזרת והתברר שהאיש ישן על משמרתו, פעל הממונה. "חובטו במקלו", היה מכה אותו במקלו.
מעבר להכאה, המשנה נותנת לו אפשרות נוספת: "ורשות היה לו", הייתה בידו הרשות, "לשרוף את כסותו", להצית את בגדו של השומר הישן, אם ראה שיש צורך באמצעי חמור יותר. בעונש יש מידה כנגד מידה מדויקת: אותה גלימה היא שהגנה עליו מפני קור הלילה, והנוחות שהעניקה לו היא בדיוק מה שגרם לו להירדם. מה שגרם למחדל, הוא מה שאבד לו.
הקול בעזרה
"והם אומרים, מה קול בעזרה?" תושבי הסביבה של בית המקדש היו שומעים את ההמולה בלילה ושואלים זה את זה: מה הרעש הזה הבוקע מן העזרה? מה כל הצעקות האלה?
שכניהם ידעו להשיב: "קול בן לוי לוקה", קולו של לוי המקבל מכות, "ובגדיו נשרפים, שישן לו על משמרו", בגדיו עולים באש משום שנרדם על משמרתו.
עדותו של רבי אליעזר בן יעקב
המשנה אינה מסתפקת בהצגת הדין כהלכה כתובה. היא חותמת בעדותו של עד. רבי אליעזר בן יעקב מספר: "פעם אחת", היה מעשה, "מצאו את אחי אמי", את אחי אמו, דודו שלו, "ישן", ישן בשעה שהיה מופקד על השמירה, "ושרפו את כסותו", ושרפו את בגדו.
הדין לא נשאר איום שעל הנייר בלבד. הוא בוצע למעשה, ומשפחתו של רבי אליעזר בן יעקב ידעה זאת מכלי ראשון.