מידות, פרק ג, משנה א. הפרק השני העביר אותנו בין העזרות והשערים של הר הבית. עכשיו המשנה מכניסה אותנו אל מרכזה של העזרה עצמה, ופותחת בסקירה מפורטת של המזבח החיצון: מידותיו, השינוי שנעשה בהן בין בית ראשון לבית שני, והסימנים שעל כתליו שהכוהנים נסמכו עליהם בעבודתם.
כיצד נבנה המזבח
לפני המספרים כדאי לצייר את אופן הבנייה. בתחתית הניחו את היסוד: סידרו אבנים בתוך תבנית עץ חלולה ויצקו לתוכה תערובת מעין בטון שהתקשתה לגוש אחד. על גבי אותו גוש ראשון העמידו תבנית עץ נוספת, מילאו אותה באבנים חלקות ושוב יצקו את התערובת. הקומה השנייה הזאת היא הסובב. באותה דרך עצמה נעשתה הקומה השלישית שמעליה, וכן הקרנות שבארבע פינות הראש.
קומה אחר קומה
המשנה פותחת בשטח שהמבנה תופס בקרקע: "המזבח היה", והרי המספרים, "שלושים ושתיים" אמות על "שלושים ושתיים" אמות. במקום שבו נשען על רצפת העזרה היה זה ריבוע של שלושים ושתיים אמה לכל רוח.
"עלה אמה", עלה בגובה אמה אחת, "וכנס אמה", ונכנס פנימה אמה בכל אחד מארבעת צדדיו. "זה היסוד": הקומה התחתונה הזאת נקראת יסוד, יסודו של המזבח.
"נמצא שלושים על שלושים". לאחר שנכנס אמה מכל סביבותיו, המזבח בגובה הזה מודד שלושים אמה על שלושים אמה.
"עלה חמש וכנס אמה, זה הסובב". משם עלה עוד חמש אמות ושוב נכנס פנימה אמה. הקומה הזאת נקראת סובב, מפני שראשה הכנוס יצר מסלול הליכה שעליו היו הכוהנים מקיפים את המזבח כשעבודתם הצריכה זאת.
"נמצא", היוצא מזה, "עשרים ושמונה" על "עשרים ושמונה". משנסוגה אמה שנייה בכל אחת מארבע הפיאות, המזבח בגובה הזה משתרע עשרים ושמונה אמה לכל רוח.
מכאן עלה עוד שלוש אמות, והן הקומה העליונה של המזבח.
ראש המזבח
"מקום הקרנות": בכל אחת מארבע פינות השטח העליון עמדה קרן בצורת קובייה, גובהה אמה, אורכה אמה ורוחבה אמה. הרצועה שיוחדה לקרנות תפסה אפוא, בלשון המשנה, "אמה מזה ואמה מזה", אמה לאורך קצה אחד של הראש ואמה לאורך הקצה שממולו.
"נמצא": משמנכים את שתי הרצועות נשאר "עשרים ושש" על "עשרים ושש", ריבוע של עשרים ושש אמה לכל צד.
"מקום הילוך רגלי הכוהנים". לאורך הצד הפנימי של הקרנות הושאר שביל פנוי לכוהנים בשעה שהיו מקיפים את ראש המזבח ומטפלים במערכה. ולמה לא הלכו פשוט באותן רצועות שרוחבן אמה, המשתרעות מקרן לקרן? מפני שבכל פינה הייתה קרן חוסמת את דרכם ועוצרת אותם. לכן היה צריך לייחד מעבר פנוי מיד בסמוך לקרנות.
"אמה מזה ואמה מזה". מסלול ההליכה הזה גזל עוד אמה מצד זה ועוד אמה מצד זה.
"נמצא": לאחר ניכוי כל הרצועות נשארו "עשרים וארבע" אמות לרוח אחת ו"עשרים וארבע" לרוח השנייה. הריבוע הזה של עשרים וארבע על עשרים וארבע הוא "מקום המערכה", השטח שעליו סידרו את עצי המערכה.
מזבחו של בית ראשון
רבי יוסי מוסיף הערה היסטורית: "אמר רבי יוסי". המזבח שהקים שלמה המלך, כך הוא מלמד, היה צנוע יותר במידותיו. "מתחילה לא היה אלא", מעיקרו לא היה אלא "שמונה ועשרים" אמה לכל רוח: עשרים ושמונה על עשרים ושמונה במקום עמידתו על הקרקע, ולא שלושים ושתיים על שלושים ושתיים.
"כונס ועולה במידה זו": נכנס ועולה לפי אותה שיטה עצמה, קומה על קומה, "עד שנמצא מקום המערכה עשרים על עשרים", עד שיצא שטח המערכה עשרים אמה על עשרים אמה. וכך החשבון: פותחים בעשרים ושמונה אמה לצד, הכניסה שבסובב מותירה עשרים ושש, הקומה שמעליה מביאה את הראש לעשרים וארבע, אמה מכל צד הולכת לקרנות, ועוד אמה מכל צד הולכת לשביל שבו דרכו הכוהנים, ונשאר ריבוע של עשרים על עשרים למערכה.
תוספת עולי בבל
"כשעלו בני הגולה": משחרב בית ראשון הוגלה העם לבבל, וכאן פונה המשנה אל הדור שעלה משם לבנות את בית שני. הם "הוסיפו עליו", הוסיפו על המזבח, "ארבע אמות" בצד הפונה לדרום, "מן הדרום", ו"ארבע אמות" בצד הפונה למערב, "מן המערב". צורת התוספת נמסרת "כמין גמא", כאות היוונית גמא, הנראית כמו נון שהועמדה על ראשה, או, באלפבית שאנו משתמשים בו, כמו האות L הגדולה. הבנייה החדשה עטפה שתי פיאות סמוכות של המזבח בדיוק בצורת ה-L הזאת.
ולמה היה צורך בהגדלה? התשובה נעוצה במסלול שעשו הנסכים, ניסוך היין וניסוך המים, בדרכם אל השיתין, החלל שמתחת לבית המקדש. שלמה המלך סבר שהנסכים צריכים לזרום על גבי דופנו החיצונית של המזבח, לעבור על רצפת העזרה ולהיכנס אל פתח שברצפה סמוך לקרן דרומית מערבית, שממנו ירדו לשיתין. חכמי בית שני סברו אחרת: הנסכים צריכים לירד בגוף המזבח עצמו. לפיכך הרחיבו את המבנה עד שעמד מעל אותו פתח, ומאז ירדו הנסכים בצינור שבתוך המזבח ונכנסו משם ישר לשיתין.
הפסוק ביחזקאל
"שנאמר": המשנה מסמיכה את המידות האלה על נבואת יחזקאל, המתארת את המזבח החיצון של בית שני ושל בית שלישי. "והאריאל", האריאל, השם שהפסוק נותן לראשו של המזבח, "שתים עשרה אורך", שתים עשרה אמה אורכו, "בשתים עשרה רוחב", על שתים עשרה אמה רוחבו, "רבוע", מרובע.
"יכול שאינו אלא": אילו קראנו רק עד כאן, היה אדם עלול להסיק שכל ראש המזבח אינו אלא "שתים עשרה על שתים עשרה", שתים עשרה אמה לכל רוח.
"כשהוא אומר: אל ארבעת רבעיו, מלמד שמן האמצע הוא מודד שתיים". כשהפסוק ממשיך "אל ארבעת רבעיו", הוא מלמד שהנביא מודד מן המרכז ולחוץ. ראש המזבח נחלק לארבעה רבעים שווים, כל אחד שתים עשרה על שתים עשרה אמה, ונמצא שתים עשרה ושתים עשרה לכל רוח, ובסך הכול עשרים וארבע על עשרים וארבע אמה.
חוט הסיקרא
"וחוט של סיקרא חוגרו באמצע". פס של צבע אדום נמשך סביב המזבח וחגר אותו בחצי גובהו. מן הקרקע ועד ראשי הקרנות היה המזבח עשר אמות, ונמצא שהפס הקיף אותו בגובה חמש אמות.
"להבדיל", לחלק, "בין הדמים העליונים", הדמים הניתנים למעלה מן החוט, "לדמים התחתונים", לאלה הניתנים למטה ממנו. דמם של קרבנות מסוימים ניתן על כותל המזבח למעלה מן הפס, ודמם של אחרים למטה ממנו. הרצועה האדומה הודיעה לכוהן במבט אחד באיזה אזור הוא עומד, כדי שכל נתינת דם תיפול בדיוק במקום שההלכה קובעת.
היכן היסוד בלט למעשה
המשנה אמרה שהיסוד היה שלושים ושתיים על שלושים ושתיים אמה, ולשון זו נשמעת כריבוע מושלם. ולא כך היה.
"והיסוד היה מהלך": היסוד, כלומר אותה מדרגה בולטת של הבסיס היוצאת מעבר לקומה הנשענת עליה, נמשך "על פני כל הצפון", לאורך כל פיאתו הצפונית של המזבח, "ועל פני כל המערב", ולאורך כל פיאתו המערבית.
"ואוכל", והוא אוכל, "בדרום אמה אחת", אמה אחת בצד הדרומי, "ובמזרח אמה אחת", ואמה אחת בצד המזרחי. בשתי הפיאות האלה לא הוציא הבסיס מדרגה בולטת כלל; הוא רק פנה בפינה ותפס אמה אחת של אורך בכל אחד משני הכיוונים האלה. המידה של שלושים ושתיים אמה לצד מדויקת אפוא בצפון ובמערב, שם היסוד בולט אמה מעבר לקומה שמעליו. כלפי דרום וכלפי מזרח לא הייתה בליטה כזאת, חוץ מאותה אמה יחידה בקרן מזרחית צפונית ובקרן מזרחית דרומית, שם הקיף הבסיס את הפינה ומילא את החלל שאלמלא כן היה נשאר ריק.