מידות, פרק ב, משנה א. הפרק הראשון הוליך אותנו בין משמרות הכהונה והלויה, השערים והשומרים של בית המקדש. עכשיו המשנה נסוגה צעד אחד לאחור ונותנת לנו את התמונה הכללית: מידותיו של הר הבית עצמו, וכיצד התחלק השטח הפנוי שבתוך חומותיו.
הר הבית היה מרובע, חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, וארבעת צדדיו מוקפים חומה. נסו לצייר לעצמכם את הריבוע הזה. בית המקדש עמד בתוכו, אך לא נקבע במרכזו אלא נטה לעבר הפינה הצפונית מערבית. התוצאה היא שנשאר שטח פנוי גדול, והשטח הזה לא התחלק בשווה. בתוכו עמדו לשכות, משרדים וחדרים הרבה שנועדו לצורכי המקדש, וגם כאן לא היו הצדדים שווים זה לזה. את אי השוויון הזה באה משנתנו לרשום.
מידתו של ההר
המשנה פותחת במידת ההר: "הר הבית", "היה חמש מאות אמה" (חמש מאות אמה) "על חמש מאות אמה" (על חמש מאות אמה). ריבוע מושלם, חמש מאות על חמש מאות, והמידה נמנית מן הפנים של החומות שהקיפו אותו.
באיזה צד היה השטח הגדול ביותר
"רובו מן הדרום": רצועת הקרקע הרחבה ביותר שלא נבנתה, המשתרעת מכותלי העזרה החיצוניים ועד לחומת ההר, היתה בצד הדרומי. ומדוע זכה הדרום לשטח? משום שמשם עלה רוב העם, והמונים כאלה זקוקים למקום לנוע בו.
"שני לו מן המזרח": השני בגודלו היה הצד המזרחי, מאתיים ושלוש עשרה אמה. הסדר הזה נובע מן הראשון: מי שעלה מן הדרום היה פונה לימינו וממשיך ומקיף לכיוון מזרח, וכך נשאה גם הרצועה המזרחית תנועה כבדה של אנשים.
"שלישי לו מן הצפון": השלישי בגודלו היה הצד הצפוני, מאה וחמש עשרה אמה עד החומה.
"מיעוטו מן המערב": השטח הפנוי הקטן מכולם היה במערב. הטעם כאן אינו צורכי הקהל אלא הכבוד. קודש הקודשים עמד בקצה המערבי, ושם שרתה השכינה. לא רצו שאנשים יטיילו לכיוון הזה, ולא רצו רחבה פתוחה ורחבה שתזמין תנועה. הצד ההוא נשמר, כביכול, כשטח הפרטי, מפני היראה כלפי הקדוש ברוך הוא ששכן שם.
רוב מידה, רוב תשמיש
"מקום שהיה רוב מדתו" (כל מקום שמידתו היתה גדולה יותר) "שם היה רוב תשמישו" (שם היה השימוש בו רב יותר). הלשכות וחדרי הניהול לא נקבעו במספר שווה בארבעת הצדדים. במקום שההר הותיר רצועת קרקע רחבה, שם קמו הבניינים ושם נעשתה למעשה עבודת המקדש; ובמקום שהרצועה היתה צרה, ממילא לא התרחש שם אלא מעט.