מעילה, פרק ב, משנה ט. לאורך הפרק כולו עקבנו אחר השאלה מאימתי חלים דיני מעילה ושאר דיני הקודשים בקרבנות שאכילתם או הקטרתם תלויה במתיר, כלומר במעשה המתיר אותם. כל זמן שלא נעשה אותו מעשה, אין דבר מן הקרבן מותר באכילה. משנתנו פונה אל הצד ההפוך: דברים הכלים כולם על גבי המזבח, בין מפני שהם עצמם המתירים ובין מפני שאין להם מתיר כלל.
חמשת הדברים המנויים
"הקומץ": הקומץ הנקמץ מן המנחה ומוקטר כולו על המזבח, ושאר המנחה נאכל לכוהנים.
"והלבונה": הלבונה הנתונה על גבי כמעט כל מנחה, והיא עולה באש על המזבח יחד עם הקומץ.
"והקטורת": תערובת הסמים הנקטרת על מזבח הזהב שבהיכל, פעם אחת בכל בוקר ופעם נוספת לעת ערב, וכל השיעור עולה שם עשן.
"ומנחת כוהנים": מנחה שמביא כוהן, והיא נקטרת כולה ואין נותר ממנה כלום לאכילה.
"ומנחת כוהן משיח": חביתי כוהן גדול שבכל יום, שתים עשרה חלות, שש מובאות בשחרית ושש הנותרות בהמשך היום, וכולה אף היא עולה באש על המזבח.
"ומנחת נסכים": המנחה הבאה עם עולה או עם שלמים. כל קרבן כזה מובא עם מנחה העולה כולה על המזבח, ועמה היין המתנסך שם.
המשותף לכל אלו הוא שאין נאכל מהם דבר, ואין אחד מהם ממתין למעשה מתיר. כולם כליל למזבח.
מעילה משעת ההקדשה
"מועלין בהן משהוקדשו": המעילה חלה בהם מיד עם הקדשתם. כיוון שכל תכליתם מתחילתם להיאכל באש, הרי הם קודשי ה' במלוא מובן המילה מיד, ומעמד זה נשמר בהם עד שיוצאו לבית הדשן שמחוץ לירושלים; הגעתם לשם היא המפקיעה אותם מדין מעילה. הקטורת שונה בנקודה זו: אין מוציאין אותה לאותו מקום אלא שוקעים אותה בקרקע העזרה, ומשהונחה שם שוב אין בה מעילה.
נתינה בכלי שרת
"קדשו בכלי": כל אחד מהם מתקדש בנתינתו בכלי שרת, ובכך עולה קדושתו דרגה, וזה בדיוק מה שמכשיר אותם להיפסל בפסולים השונים. לכך ממשיכה המשנה: "הוכשרו להיפסל", כלומר נעשו ראויים להיפסל, "בטבול יום", בנגיעתו של מי שטבל ולא העריב שמשו, "ובמחוסר כיפורים", או של מי שעדיין חייב בקרבנות טהרתו, "ובלינה", או בשהייתם מעבר לזמנם בלי שעלו באש על המזבח.
"וחייבין עליהן", חייבים עליהם, "משום נותר", כרת על אכילתם לאחר שעבר זמן הקטרתם, "ומשום טמא", וכרת על אכילתם במצב של טומאה. בקרבנות שנידונו קודם לכן בפרק, שני החיובים הללו ממתינים להקרבת המתיר. כאן אין למה להמתין: משאין מעשה מתיר בתמונה, החיוב מתחיל ברגע שהדבר נכנס לכלי שרת.
"ופיגול אין בהן": הפיגול, לעומת זאת, אינו חל באחד מהם. הפיגול הוא דין הקיים רק במקום שיש בו מתיר, ולחמישה אלו אין.
זה הכלל
"זה הכלל": כאן קובעת המשנה כלל לשלושת חיובי הכרת. "כל שיש לו מתירין", כל קרבן שיש לו מעשה מתיר, "אין חייבין עליו", אין חייבים עליו, "משום פיגול נותר וטמא", משום פיגול, משום נותר או משום אכילה בטומאה, "עד שיקרבו מתיריו", עד שיוקרב מתירו על גבי המזבח.
נביא את העולה לדוגמה. תחילה יש לתת את הדם על המזבח, ומעשה זה הוא המתיר את הבשר להקטרה. לפיכך עד זריקת הדם אין אחד משלושת הדינים חל. משניתן הדם על המזבח, פיגול, נותר וטמא חלים כולם.
"וכל שאין לו מתירין", וכל דבר שאין לו מעשה מתיר, בין מפני שהוא עצמו המתיר לאחרים ובין מפני שלא היה תלוי במתיר כלל, "כיוון שקדש בכלי", משנתקדש בכלי שרת, "חייבין עליו", חיוב הכרת חל בו כבר, "משום נותר", אם אכלו לאחר זמנו, "ומשום טמא", או אם אכלו אדם בטומאה. אבל "פיגול אין בו": אין לפיגול על מה לחול, שכן איסור זה בנוי על קיומו של מתיר, ובמקרים אלו אין.