מעילה, פרק ג, משנה ח. כל הפרק הזה עוסק בגבולות המעילה: אילו דברים שהוקדשו יש בהם איסור מעילה מן התורה, ואילו אסורים רק מדברי חכמים. המשנה שלפנינו מוסיפה שני מקרים: קן של עוף שנמצא באילן של הקדש, וחורש והקורות שנקנו לצורך בית המקדש.
קן בראש אילן של הקדש
"קן שבראש האילן של הקדש": עוף בנה את קנו בראש אילן שהוקדש לבית המקדש, אלא שהקן עצמו לא נעשה מן אותו אילן. העוף אסף את הקיסמים ממקום אחר, מאילנות שלא הוקדשו כלל.
הדין הוא "לא נהנין ולא מועלין": אין נהנים מן הקן, ומי שנהנה ממנו לא עבר על איסור מעילה. שני חלקי ההלכה נובעים מאותה עובדה עצמה. מאחר שהקיסמים מעולם לא הוקדשו, אין כאן שימוש בהקדש מן התורה, ולפיכך אין מעילה. ואף על פי כן אסרו חכמים ליהנות מן הקן, שמא לא יבדיל אדם בין הקיסמים שבאו מבחוץ ובין ענפי האילן המוקדש עצמו, שהם אסורים באמת.
קן שבאשרה
"שבאשרה": ועתה דמיין אותו קן עצמו, אף הוא ארוג מקיסמים שאינם מוקדשים, מונח בראש אשרה, אילן של עבודה זרה שנעבד. פוסקת המשנה "יתיז בקנה": מפיל אדם את הקן במקל ואחר כך נוטלו. מה שנשלל הוא העלייה על האילן. כל הנאה מעבודה זרה אסורה, והנשענות בגוף על הגזע ועל הענפים בשעת העלייה הרי היא הנאה כזאת. הקן אפוא מותר, בתנאי שלא ישתמש באילן בשעת הנטילה.
מפני מה נשתנו שני המקרים
שים לב לניגוד. בהקדש סגרו חכמים את הדלת לגמרי: אין נהנים מן הקן כלל. בעבודה זרה, שחומרתה מן התורה, התירו לקחת את הקן ואסרו רק את העלייה. מה הטעם להקל דווקא בדבר החמור יותר?
התשובה נעוצה בהתנהגותם של בני אדם. בעבודה זרה ידעו הכול היטב שההנאה אסורה, והיו נזהרים מן האשרה מאליהם. לא היה לחכמים ממה לחוש בהיתר צר כזה, ולכן התירו להתיז את הקן ולהשתמש בו. בהקדש חששו לנטייה אנושית אחרת: פותחים לאדם פתח קטן, והוא עלול לקחת הרבה יותר. אם ייהנה ממה שמונח בראש אילן מוקדש, סופו שייהנה מן האילן עצמו. לפיכך פסקו כאן חכמים שאין נהנים מכלום מכל הקשור באילן המוקדש.
המקדיש את החורש
"המקדיש את החורש, מועלין בכולו": המקדיש חורש לבית המקדש, הקדושה חלה על כולו. האילנות העומדים, העלים, וכל עץ המונח שם על הקרקע, בכולם יש דין מעילה. הואיל והכריז על החורש כולו הקדש, לא נותר בתוכו דבר שהוצא או שהוחרג.
קורות שקנו הגזברים
"הגזברין שלקחו את העצים, מועלין בעצים": כאן הגזברים, הממונים על כספי בית המקדש, קנו עצים מחורש שלא הוקדש כלל, וקנו אותם לצורך עשיית קורות. באותם עצים יש מעילה, כלומר בעץ המיועד לשמש חומר בניין.
"ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנביה": השבבים הנושרים בשעה שמקצעים את העץ, וכן העלים, פטורים ממעילה. הכול תלוי במה שלשמו נעשתה הקנייה. הגזברים התכוונו לקורות בשעה שנתנו את הכסף, כלומר רק למה שהבניין צריך בפועל מכל אילן. כל מה שאין לקורה שימוש בו לא נכלל מעולם במה שקנו לצורך בית המקדש, ולפיכך מותר ליהנות ממנו בלא הגבלה.