מעילה, פרק ב, משנה ח. פרקנו עוקב, קרבן אחר קרבן, אחר שתי נקודות המפנה בחייו של כל קרבן: הרגע שבו הוא נעשה לראשונה בר מעילה, והרגע שבו המעילה מסתלקת ממנו. כאן פונה המשנה אל המנחות, קרבנות הסולת שמקצתם נקטר על גבי המזבח ומקצתם נאכל לכוהנים.
כיצד הייתה המנחה מובאת
המשנה מניחה שאנו מדמים לעצמנו את העבודה. אדם היה בא לעזרה עם הסולת שלו, נותן אותה בכלי שרת, כלי שנתקדש לעבודה, יוצק עליה שמן ונותן עליה לבונה, ואחר כך מוסר את הכלי לכוהן. הכוהן היה מוליכו אל המזבח, אל הקרן שבדרום מערבו, ושם נפתחה העבודה.
עבודת המנחה נחלקת לארבעה שלבים, וכל שלב מקביל לאחת מארבע עבודות הדם שבקרבן בהמה:
- קמיצה. הכוהן קומץ בידו מלוא קומצו מן המנחה. זו כנגד השחיטה, המעשה שמוציא את הדם מן הבהמה.
- מתן בכלי. הקומץ נותן בכלי שרת שני, כנגד קבלת הדם בכלי לאחר שנשחטה הבהמה.
- הולכה. הקומץ מוליכים אל המזבח, בדיוק כשם שמוליכים לשם את כלי הדם.
- הקטרה. הקומץ מוקטר על גבי המזבח, כנגד הזריקה, שבה נזרק הדם על המזבח.
משעלה הקומץ בלהבות, שאר המנחה, השיריים, לכוהנים לאכילה.
לשון המשנה
"המנחות מועלין בהן משהוקדשו", המעילה חלה במנחות מן הרגע שהוקדשו. כיוון שאמר אדם שהסולת הזו והשמן הזה מיוחדים לקרבן מנחה, נתפסו בקדושת דמים, ומאותו רגע כל האוכל מהם או הנהנה מהם עבר על מעילה, עם כל התוצאות והתשלומים שלמדנו לעיל במסכת.
"קדשו בכלי", משנתקדשה המנחה בכלי שרת עלתה קדושתה לדרגה גבוהה יותר, ועם העלייה באה גם הפגיעות. עכשיו "הוכשרו ליפסל", נעשתה ראויה להיפסל, בשלושה אופנים. "בטבול יום", אם נגע בה מי שטבל ועדיין לא העריב שמשו, נפסלה. "ובמחוסר כיפורים", וכן אם נגע בה מי שעדיין חייב בקרבן טהרתו. "ובלינה", וכן אם לא הועלה הקומץ למזבח בעוד היום קיים ונשארה המנחה עומדת מעבר לזמנה.
"קרב הקומץ", משהוקטר הקומץ על גבי המזבח נפתח שכבה חדשה של חיוב על האוכל מן השיריים. מכאן ואילך "חייבין עליה", חייב כרת, משלושה טעמים: "משום פיגול", "נותר", "וטמא":
- פיגול. אם חשב הכוהן בשעת אחת מארבע העבודות הללו שייאכלו השיריים או שיוקטר הקומץ לאחר הזמן הקבוע להם, המנחה פיגול, והאוכל מן השיריים לאחר שהוקרב הקומץ חייב.
- נותר. הוקרב הקומץ כהלכתו, ואכל אדם מן השיריים לאחר שעבר זמן אכילתם, אכילה זו נותר.
- טמא. הוקרב הקומץ כהלכתו, והאוכל מן השיריים טמא הוא, אף הוא מתחייב כרת.
היכן המעילה פוסקת והיכן היא נמשכת
"ואין מועלין בשיריים", משעלה הקומץ למזבח שוב אין המעילה חלה על הנשאר. השיריים הותרו לכוהנים, ודבר שהותר לאדם שוב אינו קודשי ה', אינו קניינו הבלעדי של שמים, ולפיכך שוב אין בו מעילה.
"אבל מועלין בקומץ", בקומץ התמונה הפוכה. אין אדם בעולם שמותר לו ליהנות ממנו; כולו נמסר למזבח. וכיוון שהוא נשאר קודשי ה' לעולם, המעילה דבוקה בו "עד שיצא לבית הדשן", עד שתיגמר הקטרתו ותושלם כל עבודה שעוד נותרה לו, ובכללה ההוצאה, הבאת אפרו לבית הדשן, מקום שפיכת האפר שמחוץ לירושלים. לעולם אין הוא מאכל לשום אדם, ורק כאשר נשלם כל שלב הכרוך בו, עד אותו סילוק אחרון של אפרו, מרפה ממנו המעילה.