מעילה, פרק ג', משנה ז'. הפרק שלנו ממשיך ברשימה הארוכה של דברים שאסור ליהנות מהם, ואף על פי כן, אם נהנה, לא עבר על איסור מעילה. עכשיו מיישמת המשנה את הכלל הזה בארבעה מקרים: שורשי עץ העוברים מעבר לגבול השדה, מעיין שמימיו עוברים בקרקע הקדש, המים שהוכנו לניסוך המים בסוכות, וענפי הערבה שהיו זוקפים על גב המזבח.
עד כמה מגיע העץ?
המקרה הראשון מבוסס על שיעור הלכתי. העץ ניזון מן השורשים שנמצאים בתוך שש עשרה אמה מגזעו, וההלכה רואה שורשים כאלה כאיבר מאיברי העץ עצמו, וממילא כרכושו של בעל העץ. שורשים שיוצאים מחוץ לתחום של שש עשרה אמה אינם נחשבים עוד לחלק מן העץ; הם הולכים אחר הקרקע שהם נטועים בה, והבעלות עליהם עוברת לבעל אותה קרקע.
ועכשיו נצייר לעצמנו שדה הקדש ושדה של הדיוט הגובלים זה בזה, ועץ העומד סמוך לגבול ושורשיו עוברים מתחתיו. על זה מלמדת המשנה: "שורשי אילן של הדיוט", שורשי עץ השייך לאדם פרטי, "באין בשל הקדש", שנכנסים אל תוך קרקע הקדש; "ושל הקדש באין בשל הדיוט", והמקרה ההפוך, שורשי עץ של הקדש המתפשטים אל שדה של חולין. בשני הכיוונים הדין הוא "לא נהנין ולא מועלין": אסור ליהנות מן השורשים האלה, ואף על פי כן מי שנהנה לא נכשל במעילה.
המקרה הראשון: עץ של הדיוט בקרקע הקדש
כאן העץ שייך לאדם פרטי, ומדובר דווקא בשורשים המונחים בתוך שש עשרה אמה מן הגזע. הואיל ושורשים אלו הם חלק מעצו, הם נשארים רכושו אף שהם נמצאים בפועל בקרקע הקדש. אין כאן דבר של הקדש כלל, ולכן אין מעילה. ובכל זאת אסור להשתמש בהם, מפני שלמראית העין נראה כאילו אדם נהנה מן ההקדש.
שורשים של אותו עץ הדיוט עצמו שנכנסים לשדה ההקדש למעלה משש עשרה אמה, דינם שונה לחלוטין. הם אינם נחשבים עוד לחלק מן העץ, ולכן הם הולכים אחר הקרקע שהם גדלים בה, ומועלים בהם כדין.
המקרה השני: עץ של הקדש בקרקע הדיוט
עכשיו העץ עצמו שייך להקדש, ושורשיו התפשטו לשדה של חולין. המשנה מדברת בשורשים הרחוקים יותר משש עשרה אמה מן הגזע. מחמת המרחק הזה אינם נחשבים חלק מן העץ, ולפיכך אין בהם מעילה. ואף על פי כן, הם צומחים מעץ של הקדש, ומטעם זה אסרו חכמים ליהנות מהם.
לעומת זאת, שורשי עץ ההקדש המונחים בשדה ההדיוט בתוך שש עשרה אמה מן הגזע הם חלק ממשי מן העץ המוקדש, ומועלים בהם לגמרי.
מעיין העובר בקרקע הקדש
המשנה עוברת למצב דומה במים: "המעיין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש, לא נהנין ולא מועלין". מעיין נובע בקרקע פרטית של חולין, ומימיו ממשיכים וזורמים דרך שדה של הקדש. כל זמן שהמים בתוך תחומי שדה ההקדש אסור ליהנות מהם, אבל מי שנהנה לא עבר על מעילה, שהרי המעיין עצמו לא הוקדש מעולם. האיסור מדברי חכמים עומד מאותו טעם שכבר ראינו: אדם השואב מן המים בתוך שדה ההקדש נראה כמשתמש בהקדש.
"יצא חוץ לשדה, נהנין ממנו". משיצאו המים חוץ לשדה ההקדש, מותר להשתמש בהם בלי הגבלה.
מי ניסוך המים
המקרה הבא עוסק במים שהיו מנסכים על המזבח בכל ימי החג, ניסוך המים, שהיה בא עם נסכי היין של כל יום. את המים היו שואבים מן השילוח, מעיין שמחוץ לחומות ירושלים. בכל יום מימי החג היו ממלאים שם צלוחית של זהב, שדינה כלי שרת ולפיכך היא קדושה, מעלים אותה לבית המקדש ומנסכים את מימיה על המזבח.
שבת דרשה סידור אחר, שהרי אי אפשר היה להביא את המים מן השילוח דרך רשות הרבים באותו יום. לפיכך היו שואבים אותם בערב שבת ומשאירים אותם במקדש כל הלילה. וכאן התעוררה בעיה: כל דבר הנכנס לכלי שרת נעשה ראוי להיפסל בפסול לינה, ואי אפשר להשהותו עד הבוקר. הפתרון היה לשאוב את המים לתוך קד של זהב שלא הוקדש מעולם, כלי שאינו מקדש את מה שבתוכו, ולהניח בו את המים כל הלילה. וכשהגיע בוקר שבת, היו מערים את המים לתוך צלוחית הזהב הקדושה ומנסכים על המזבח.
המשנה פוסקת בדין אותם מים: "המים שבכד של זהב, לא נהנין ולא מועלין". מים שבקד של זהב אסור להשתמש בהם, שהרי הוקצו לעבודת הקדש, ומכל מקום מי שהשתמש בהם לא עבר על מעילה, שהרי הקד לא קידש את מה שבתוכו. "נתנו בצלוחית, מועלין בהן". משנתנו את המים לצלוחית הזהב, שהיא כלי שרת, נתקדשו, ומאותה שעה מועלים בהם.
הערבה שעל גב המזבח
עוד טקס מטקסי סוכות היה מצוות הערבה. בכל יום היו מביאים ענפי ערבה גדולים וזוקפים אותם על גב המזבח, והכוהנים היו מקיפים את המזבח ואומרים שבחים להקדוש ברוך הוא. האם מותר ליהנות מאותם ענפים?
פסק המשנה הוא "ערבה, לא נהנין ולא מועלין". אותן ערבות, הואיל והוקצו לטקס הסוכות שבמקדש, אסורות בהנאה פרטית, ואף על פי כן מי שנהנה מהן לא עבר על מעילה, שהרי אין בענפים עצמם קדושה.
רבי אלעזר בר רבי צדוק מוסר מנהג מאותם ימים: "נותנין היו ממנה", היו מחלקים חלק מן הענפים, "לזקנים בלולביהן", לזקנים, והם היו אוגדים אותם עם הלולב וההדסים שלהם. הדבר היה נעשה לפני שזקפו את הערבות על צדי המזבח. הזקנים היו מתקשים להשיג ערבות לעצמם, ולכן היו לוקחים מן הערבות שהובאו לצורך המקדש ויוצאים בהן חובת ארבעת המינים. הנאה פרטית מן הענפים אסורה, אבל שימוש בהם לצורך מצווה הוא עניין אחר, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו: קיום מצווה אינו נחשב הנאה.
נמצא שרבי אלעזר בר רבי צדוק אינו חולק על תנא קמא. אף תנא קמא סובר שמותר היה לקחת את הערבות לצורך המצווה. הכול מודים שהנאה רגילה אסורה, והכול מודים שקיום מצווה בהן אינו נחשב הנאה כלל.