מעילה, פרק ב, משנה ז. פרקנו עובר קרבן אחר קרבן, וקובע בכל אחד מהם מאימתי מתחילה בו מעילה, מאימתי הוא עולה לדרגת קדושה גבוהה יותר ובכך נעשה ראוי להיפסל בפסולים מסוימים, ומאימתי פוקעת ממנו המעילה. עתה פונה המשנה ללחם הפנים, שתים עשרה החלות שהיו נאפות במקדש בכל ערב שבת.
כיצד נהגו בלחם הפנים
בכל שבת היו מסדרים את שתים עשרה החלות על השולחן בשני סדרים של שש, ולצדן היו נותנים את הבזיכין, שני הכלים שבהם הלבונה. הלחם והלבונה נשארו שם כל ימות השבוע. כשהגיעה השבת הבאה, היו מסלקים את החלות מעל השולחן, מקטירים את הלבונה על המזבח, והכהנים אוכלים את הלחם. משנתנו מונה את דרגות הקדושה שלחם הפנים קונה בזו אחר זו, בשעת הכנתו ובשעת הקרבתו.
משעת הקדשת הסולת
פותחת המשנה: "לחם הפנים, מועלין בו משהוקדש", מועלים בלחם הפנים משעה שהוקדש, כלומר משעה שהוקדשה הסולת עצמה. באותה שעה יש בסולת קדושת דמים, קדושה ממונית, והיא נמנית עם קדשי הקדשים. הנהנה ממנה כבר עובר בעבירת מעילה.
משקרמו פניה בתנור
"קרם בתנור", משנקרמו פני הבצק בתנור, מגיעות החלות לשלב שהמשנה מכנה אותו "הוכשר להיפסל": מעתה הן נפסלות "בטבול יום ובמחוסר כיפורים", במגעו של טבול יום או של מחוסר כיפורים. ומדוע רק עכשיו? משום שעד שנקרמים הפנים אין הדבר קרוי עדיין לחם. משנעשה לחם ככתוב בתורה, עולה הוא לדרגת קדושה נוספת, ואותה דרגה מביאה עמה את הכשרות להיפסל בפסולים הללו.
שים לב שהמשנה אינה מונה כאן לינה, פסול מחמת שהייה בלילה, כדרך שהיא מונה במקומות אחרים. הטעם: לחם הפנים נאפה בערב שבת ונועד לעמוד על השולחן שבוע שלם עד השבת הבאה. הלינה היא בדיוק מה שהחלות הללו אמורות לעשות, ועל כן אין הלינה יכולה לפסול אותן.
וממשיכה המשנה, "ולהיסדר על גבי השולחן": באותו שלב עצמו, משנעשה הבצק לחם ממש, ראויות החלות להיסדר בסדריהן על השולחן.
משקרבו הבזיכין
"קרבו הבזיכין", משעלתה הלבונה שבשני הבזיכין על המזבח, הותר הלחם באכילה לכהנים. מאותה שעה, מלמדת המשנה, "חייבין עליה", חייבים על החלות, "משום פיגול, נותר, וטמא": האוכל את לחם הפנים עשוי להתחייב כרת משום פיגול, משום נותר או משום טומאה.
פיגול. תאר לך כהן המסלק את הבזיכין מעל השולחן; בשעה שהוא מוליך את הלבונה אל המזבח, או בשעה שהוא מקטירה שם, הוא מחשב שהלחם ייאכל לאחר זמנו. מחשבה זו עושה את החלות פיגול. זמנן הראוי הוא השבת שבה הן מסתלקות מעל השולחן, עם הלילה שאחריה, בדיוק הזמן הניתן לכל קרבן מקדשי הקדשים, שבשרו נאכל ביום השחיטה ובלילה שלאחריו. מחשבה החורגת מגבולות אלו עושה את הלחם פיגול, והאוכלו חייב כרת.
נותר. הוקטרה הלבונה כהלכתה, ואכל אדם את החלות לאחר שעבר זמנן, כלומר לאחר שחלפה אותה שבת עם לילה, חייב כרת משום אכילת נותר.
טמא. וכן מי שאכל מלחם הפנים כשהוא עצמו טמא, חייב כרת.
והמעילה פוקעת
וחותמת המשנה: "ואין בהן מעילה": מהקטרת הבזיכין ואילך אין עוד מעילה בלחם הפנים. הלבונה היא המתירה את הלחם באכילה לכהנים, ומשנעשו החלות מאכל כהנים שוב אינן עומדות בגדר קדשי ה' באופן שהמעילה נוהגת בו. נמצא שהמעילה מסתלקת בדיוק בנקודה שבה נכנסים פיגול, נותר וטומאה.