מעילה, פרק ו, משנה ו. המשנה האחרונה של המסכת חוזרת אל נושא שליווה את הפרק כולו: מה דינו של ממון הקדש שהתערב בממון חולין, ומאיזה רגע מי שהוציא אותו נחשב כמי שמעל בפועל. כאן מדובר במטבע קטן אחד שזהותו נבלעה בין שכניו שבכיס.
שתי דרכים שונות מובילות לאותה תסבוכת, והמשנה מביאה את שתיהן. בראשונה, מטבע מוקדש נשמט מידו של אדם ונופל לתוך מעותיו: "פרוטה של הקדש" ש"נפלה לתוך הכיס", פרוטת הקדש אחת המונחת עתה בכיס יחד עם פרוטות החולין שכבר היו בו. בשנייה, לא נפל דבר; הבעלים רק אמר, "או שאמר", והכריז ש"פרוטה בכיס זה" תהיה "הקדש", והקדיש מטבע אחד מן הכיס בלי לציין באיזה מטבע מדובר. התוצאה בשני המקרים אחת: אחת הפרוטות שבכיס שייכת להקדש, ואין בה שום סימן המבדיל בינה לבין המטבעות שלצידה.
פתרון פשוט עמד לפניו. הוא היה יכול לקחת את קדושת אותו מטבע שאינו מזוהה ולחלל אותה על מטבע אחר, וכך לנקות את הכיס מכל קדושה. משום מה לא עשה כן, והמשנה דנה במצבו כמות שהוא.
שיטת רבי עקיבא
"כיון שהוציא את הראשונה מעל": מרגע שהוציא את המטבע הראשון מאותו כיס והשתמש בו, כבר מעל. למעשה מה שיש בידו הוא ספק מעילה, שהרי אין לו כל דרך לדעת אם המטבע שהוציא הוא מטבע ההקדש או אחד ממטבעות החולין. לפיכך הוא מביא אשם תלוי, הקרבן שמביא מי שחושש שמא עבר עבירה שאם היה עושה אותה במזיד היה מתחייב בקרבן חטאת. וכיוון שכאן הכול נותר בספק, האשם התלוי מכפר עליו לפי שעה, עד שיתברר לו כך או כך מה אירע באמת.
ואם בסופו של דבר יתברר לו שמעל בוודאי, למשל שהמשיך והוציא את כל המטבעות שבכיס עד האחרון, כך שפרוטת ההקדש הייתה ביניהם בלא ספק, הרי הוא מביא אשם מעילות, קרבנו של מי שמעל בהקדש בוודאות. "דברי רבי עקיבא": כל זה שיטתו של רבי עקיבא.
שיטת חכמים
חכמים חולקים כבר מן ההתחלה. "וחכמים אומרים", שאינו חייב כלום "עד שיוציא", עד שיוציא ויוציא בפועל, "את כל הכיס", את כל תכולת הכיס. באותו שלב העבירה ודאית ואין עליה עוררין, והוא מביא אשם מעילות רגיל, כדרך כל מי שנהנה מן ההקדש. קודם לכן אינו מביא דבר. אמנם ייתכן מאוד שהמטבע הראשון שהוציא היה הוא המטבע המוקדש, אך לדעת חכמים ספק מעילה אינו מחייב אשם תלוי כלל. קרבן זה נקבע רק לספק בעבירה שזדונה מחייב חטאת, ומעילה אינה מסוג זה: קרבנה שלה הוא אשם מעילות ולא חטאת. לפיכך מי שנשאר בספק אם עבר אינו מקריב מאומה, ורק מעילה גמורה וודאית מביאה אותו לידי אשם.
המקרה שבו רבי עקיבא מודה
כל האמור עד כה נשען על ההנחה שדבריו הפילו את הקדושה על מטבע אחד מיד, וממילא הוטל ספק בכיס כולו. המשנה מסיימת בלשון אחרת, שבה רבי עקיבא עצמו מודה שאין נוצר כאן ספק כלל: "מודה רבי עקיבא", רבי עקיבא מודה, במי שאומר "פרוטה מן הכיס זה", פרוטה מתוך הכיס הזה, תהיה "הקדש". בלשון זו הקדושה חלה על אותו מטבע שיישאר בכיס לאחר שכל השאר יצאו ממנו.
התוצאה המעשית נובעת מכך במישרין: "שהוא מוציא והולך", הוא מוציא מטבע אחר מטבע ומשתמש בהם, בזה אחר זה, בלי שום חשש מעילה, ורשאי להמשיך "עד שיוציא כל הכיס", עד שיתרוקן הכיס ולא יישאר בו אלא אחד. הפרוטה שנותרה בקרקעיתו היא המוקדשת, והיא בלבד אסורה עליו. לפי לשון זו אין רבי עקיבא מוצא כאן עבירה בשום שלב שבתהליך.
הדרן עלך מסכת מעילה.