מעילה, פרק ד, משנה ו. כל הפרק שלנו מתגלגל סביב שאלה אחת שנשאלת בהקשרים שונים ומשונים: מתי שני שיעורים נפרדים מצטרפים זה לזה ונחשבים שיעור הלכתי אחד, ומתי כל אחד מהם עומד בפני עצמו. משנה זו מביאה שני מקרים אחרונים, אחד מדיני איסורי אכילה ואחד מדיני טומאה.
ערלה וכלאי הכרם
המשנה פותחת במילים "הערלה וכלאי הכרם" (ערלה וכלאי הכרם), ועליהם שונה התנא "מצטרפין זה עם זה": האחד מתווסף לחברו.
ערלה היא הפרי שהעץ מוציא בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. כלאי הכרם הם אחד מאיסורי התערובת: תבואה או ירקות שנזרעו בסמוך לכרם, שהיבול של אותה זריעה נאסר. שניהם אסורים באכילה.
והנה, אם נופל חתיכה מאחד מהם לתוך אוכל מותר, אמת המידה לביטול חמורה במיוחד. לא די ברוב פשוט של האוכל המותר; צריך מאתיים חלקים מותרים. תפוח אחד של ערלה שנפל לתוך מאתיים תפוחים מותרים בטל, והערמה מותרת באכילה.
וזה המקרה של משנתנו. תארו לעצמכם ערמה של שלוש מאות וחמישים תפוחים מותרים. לתוך הערמה הזאת נופל תפוח אחד של ערלה, ובנפרד תפוח אחד של כלאי הכרם. אם נמדוד כל אחד לעצמו, כל תפוח אסור נבלע בקלות: אחד מול שלוש מאות וחמישים הוא הרבה מעל היחס הנדרש, וכל אחד מהם היה בטל. אבל אם נמנה את שניהם יחד, יש לנו כעת שני תפוחים אסורים מול שלוש מאות וחמישים, וזה כבר לא אחד למאתיים. כל הערמה תיאסר.
וזו בדיוק הוראתו של התנא קמא. אף שערלה וכלאי הכרם הם שני איסורים נפרדים, הם "מצטרפין זה עם זה", מצטרפים יחד, והשיעור המשותף אוסר את התערובת.
מול זה עומדת הדעה המובאת מיד לאחר מכן: "רבי שמעון אומר, אינן מצטרפין". לדעתו שני האיסורים אינם מתמזגים כלל. ערלה היא איסור אחד ושמו עליו, כלאי הכרם הם איסור אחר ושמו עליו, ואין שום יסוד שאחד יתרום את שיעורו לחברו. כל תפוח אסור נמדד בפני עצמו, כל אחד נבלע בשלוש מאות וחמישים, והבעל הבית אוכל את הערמה.
ארבעה חומרים, ארבעה שיעורים
ארבעה חומרים, ארבעה שיעורים
הפרק נחתם בקבוצה של אריגים ועורות שמצטרפים זה לזה לעניין טומאה. פיסת בגד שנגעה באב הטומאה מקבלת את הטומאה, אבל רק אם היא גדולה דיה להיחשב אריג של ממש, והשיעור המינימלי אינו שווה מחומר לחומר:
כל חומר צריך את השיעור שלו כדי להיחשב כלי בעל חשיבות, ורק אז הוא ראוי לקבל טומאה. עכשיו שואלת המשנה מה קורה כששני חומרים כאלה מחוברים זה לזה: "הבגד והשק, השק והעור, והעור והמפץ, מצטרפין זה עם זה". בגד עם שק, שק עם עור, עור עם מפץ, בכל אחד מהזיווגים הללו שתי הפיסות מצטרפות זו לזו.
וכמה צריך שיהיה ביניהן? השיעור הגדול מבין השניים. אם בגד ושק מחוברים, הפיסה מקבלת טומאה משעה ששניהם יחד מגיעים לארבעה על ארבעה טפחים, שיעורו של השק. אם שק ועור מחוברים, עליהם להגיע לחמישה על חמישה, שיעורו של העור. ואם עור ומפץ מחוברים, עליהם להגיע לשישה על שישה, שיעורו של המפץ.
מפני מה הם מצטרפים בכלל?
הדבר טעון הסבר. עוד במשנה ג למדנו ככלל שדברים ששיעורי הטומאה שלהם שונים אינם מצטרפים זה עם זה. אם כן, מדוע ארבעת החומרים האלה כן מצטרפים, על אף שיש להם ארבעה שיעורים שונים?
"רבי שמעון אומר, מפני שהם ראויין ליטמא מושב". רבי שמעון עונה שכל ארבעת החומרים האלה שותפים לקטגוריה אחת: כולם ראויים להיטמא כמושב. כל אחד מהם יכול לקבל טומאת מדרס, הטומאה הבאה כאשר זב, או אדם אחר מאותה מדרגת טומאה, יושב, שוכב או נשען ומטיל את כל משקלו על חפץ המיועד לשימוש כזה, כגון כיסא או מיטה. בגד, שק, עור ומפץ, כולם שייכים לאותה קבוצה.
ומכיוון שיש להם צד שווה זה, אינם באמת ארבעה חומרים שאין ביניהם קשר. הם ארבעה גילויים של סוג כלי אחד, והתכונה המשותפת הזאת מספיקה כדי לאפשר להם להצטרף זה עם זה ולהשלים את שיעורם.