מעילה פרק ג, משנה ו: דין מעילה בכל סוגי ההקדש

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

מעילה, פרק ג, משנה ו. פרקנו עוסק והולך בשאלה על אילו מן הדברים המוקדשים חל איסור מעילה ואילו יוצאים מגדרו. משנה זו מרחיבה את היריעה: היא סוקרת את כל סוגי הדברים שאדם עשוי להקדיש לבית המקדש, ופוסקת שבכל סוג שמדובר, דין מעילה חל.

שלושה סוגי הקדש

הרשימה נפתחת ב"כל הראוי למזבח", כל מה שכשר לעלות על גבי המזבח, "ולא לבדק הבית", ואינו ראוי לתיקון בניין המקדש. בכלל זה בעלי חיים תמימים: בקר, כבשים ועיזים, יחד עם מיני העוף הכשרים לקרבן, וכן הסולת, השמן והיין של הקרבנות. כל אחד מאלה יכול לעלות על המזבח, ואף אחד מהם אינו משמש כלל בתיקון בית המקדש. בעל חיים תמים אף אינו יכול להיות מוקדש לבדק הבית כלל; ההקדשה שנאמרה עליו חלה למזבח ולא לשום דבר אחר.

אחריהם באים דברים שהם "לבדק הבית ולא למזבח", ראויים לתיקון הבניין ולא למזבח: זהב, כסף וכל מיני חומרי בנייה. ושלישית, דברים שהם "לא למזבח ולא לבדק הבית", אינם ראויים לא לזה ולא לזה, כגון מיני מאכל רגילים. על שלוש הקבוצות פוסקת המשנה "מועלין בו", חל בהם דין מעילה, שהרי כל אחד מהם יכול להיעשות הקדש.

לפנינו אם כן סולם של שלוש דרגות קדושה. בראשו עומדים דברים שיש בהם קדושת הגוף, קדושה השורה בגופו של הדבר עצמו, והיא זו שמכשירה אותם לעבודת המזבח. תחתיהם דברים שלעולם לא יוכלו לשמש כקרבן ואין בהם קדושת הגוף, ואף על פי כן יש בהם קדושת דמים, והם מתכלים במלאכת בדק הבית. בתחתית הסולם דברים שאינם משמשים לשום צורך בבית המקדש; אף קדושתם קדושת דמים, וההקדש מוכר אותם ובכספם קונים קרבנות או מתקנים את הבניין. חידושה של המשנה הוא שדין מעילה אינו מבחין כלל בין הדרגות הללו. מזבח, בדק הבית, או סתם סחורה שכסף מכירתה מחזיק את סדרי בית המקדש: בכל מקרה, משעה שחלה קדושה על הדבר, הנהנה ממנו מעל.

כיצד: חמש דוגמאות

"כיצד"? עתה מביאה המשנה מקרים מוחשיים לכל אחת מן הדרגות.

"הקדיש בור מלא מים", מי שהקדיש בור שיש בו מים. מים כאלה שייכים לקבוצת בדק הבית בלבד: אפשר לערבם בטיט לתיקון כותלי המזבח, אבל אין להם שימוש אחר בבית המקדש. אין הם כשרים לניסוך המים, ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות, שכן לכך נדרשים מים חיים ולא מים העומדים בבור.

"אשפה מלאה זבל", אשפה שיש בה זבל. הזבל אינו משמש לא למזבח ולא לבדק הבית; אין מי שיכניס אותו לבית המקדש לצורך אחד מהם. לפיכך הוא נמכר, והכסף מוקדש לבדק הבית.

"שובך מלא יונים", שובך שיש בו יונים. כאן המצב הפוך: היונים ראויות למזבח, שהרי אפשר להביאן קרבן, אבל אין בהן שום תועלת כחומר בנייה.

"אילן מלא פירות", אילן טעון פירות, אף הוא נמצא בצד המזבח, שהרי את הפירות אפשר להביא בכורים, הפירות הראשונים שמעלים לבית המקדש ומניחים בצד המזבח.

"שדה מלאה עשבים", שדה שעשבים מכסים אותה, אינה שייכת לא לכאן ולא לכאן, ואין לה שימוש לא במזבח ולא בתיקון הבניין.

בכל חמשת המקרים ההלכה היא "מועלין בהם ובמה שבתוכן", דין מעילה חל גם על הדבר עצמו, הבור, האשפה, השובך, האילן והשדה, וגם על מה שבתוכו, המים, הזבל, היונים, הפירות והעשבים. וזאת אף על פי שהבעלים הזכיר בהקדשתו רק את הכלי ולא אמר דבר על תכולתו. אנו מניחים שכשהקדיש את הבור התכוון לכלול גם את מימיו, ולפיכך המים נאסרים במעילה עמו.

כשהתכולה באה לאחר מכן

כל זה בתנאי שהתכולה הייתה שם כבר בשעת ההקדשה; המים עמדו בבור בשעה שהבעלים הכריז עליו הקדש. עתה פונה המשנה למקרה שבו התכולה לא הייתה שם באותה שעה והופיעה רק אחר כך.

ועתה לסדר ההפוך, שבו ההכרזה קדמה והתכולה הצטברה רק לאחריה. המשנה פותחת ב"אבל אם": "הקדיש בור", הקדיש בור ריק, ורק אחר כך "נתמלא מים"; "אשפה", הקדיש אשפה, ולאחר מכן "נתמלאה זבל"; "שובך", הקדיש שובך, ואחר כך "נתמלא יונים"; "אילן", הקדיש אילן, ולאחר מכן "נתמלא פירות"; "שדה", הקדיש שדה, ואחר כך "נתמלאה עשבים". בכל אלה ההלכה היא "מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן": הדבר שהוקדש נתון בדין מעילה, ואילו התכולה שנוספה לו אחר כך אינה. הנהנה מן הבור מעל; הנהנה מן המים שנקבצו לתוכו אינו מועל.

הכלל הוא שמעילה חלה על מה שהוקדש בפועל, כלומר על הדבר עצמו ועל כל מה שהיה בתוכו באותה שעה. מה שהגיע לאחר מכן, ואפילו מה שצמח שם אחר כך, נמצא מחוץ לגדר ההקדשה. אפשר שהתכולה המאוחרת מתקדשת משעה שנעשית חלק מן הדבר המוקדש, אבל כיוון שהיא עצמה לא הייתה נושא הכרזתו של הבעלים, אין בה דין מעילה.

רבי שמעון וגידולי הקדש

כל שנאמר עד כאן מובא כ"דברי רבי יהודה", שיטתו של רבי יהודה. רבי שמעון מסייג את הדברים. באדם "המקדיש שדה ואילן", שהקדיש שדה או אילן ואחר כך צמחו בהם עשבים או פירות, הוא סובר "מועלין בהם ובגידוליהם", מעילה חלה גם על הדבר המוקדש וגם על מה שגדל ממנו, "מפני שהן גידולי הקדש", שהרי כל שגדל שם צמח מן ההקדש. לדעת רבי שמעון, כל מה שדבר מוקדש מוליד נעשה כמותו: הפירות והעשבים לא באו מבחוץ אלא יצאו מן ההקדש עצמו, ולפיכך הם נבלעים בו. מים שנקבצו לבור מוקדש הם עניין אחר לגמרי, ושם אין רבי שמעון חולק על הפטור, שכן המים רק הגיעו אחר כך ולא גדלו מן הדבר עצמו.

ולדות היונקים מבהמות מוקדשות

המשנה הקודמת לימדה שחלב של בהמה מוקדשת אינו בדין מעילה, אף שאסור ליהנות ממנו. עתה מיישמת המשנה את הדבר בוולדות של בהמות מוקדשות: האם הם יכולים לינוק מאמותיהם?

"ולד מעושרת", ולד של פרה שהופרשה למעשר בהמה, שנולד לפני שאמו נעשתה מעושרת, "לא יינק מן המעושרת", אסור לו לינוק ממנה. הוולד עצמו חולין, ואם יינק, ימצא בעל בהמת חולין נהנה מחלבה של בהמה מוקדשת. לפיכך "ואחרים מתנדבים כן", אחרים מתנדבים לכך: אנשים היו תורמים חלב של חולין לצורך הבהמה. משהופרד מאמו, הוולד מתפרנס מידי מתנדבים פרטיים הדואגים שיאכל ויטופל.

וכן בקרבנות: "ולד מוקדשין", ולד של בהמות שהוקדשו לקרבן, שנולד לפני שאמותיהן הוקדשו, "לא יינק מן המוקדשין", אינו יונק מאותן אמהות מוקדשות, ואף כאן "ואחרים מתנדבים כן", מתנדבים מספקים חלב כדי שהוולד יתקיים.

פועלים ובהמות העוסקים בהקדש

פועל העובד בפירות זכאי לאכול מן הפירות שהוא עוסק בהם, כמבואר במשניות בבבא מציעא. אף בהמה מותרת לאכול בשעת עבודתה, כמו שלמדנו מן הפסוק "לא תחסום שור בדישו". עתה שואלת המשנה מה הדין כשהפירות הם של הקדש.

"הפועלים לא יאכלו", אין הפועלים אוכלים "מגרוגרות של הקדש", מגרוגרות מוקדשות. זכותו של פועל לאכול ממה שעובר תחת ידיו נאמרה בפירות של חולין בלבד; כשהפירות מוקדשים הם אסורים לו, אף שנשכר על ידי גזברי ההקדש. ההקדש משלם לו את שכרו מכספו, אבל מאכלו נשאר אסור לו.

"וכן פרה", וכן פרה, "לא תאכל מכרשיני הקדש", אינה אוכלת מכרשיני הקדש (מין קטנית) בשעה שהיא דשה אותם. במקרה כזה חייב הבעל למנוע ממנה ולחסום אותה, שכן מן הפסוקים למדנו שאיסור חסימה אינו חל על פירות של הקדש.

המאמר המקורי

אות מעילה ג:ו

כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ, לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, מוֹעֲלִין בּוֹ. כֵּיצַד, הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, אַשְׁפָּה מְלֵאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים, אִילָן מָלֵא פֵרוֹת, שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם, אַשְׁפָּה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים, אִילָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵרוֹת, שָׂדֶה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאִילָן, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ. וְלַד מְעֻשֶּׂרֶת לֹא יִינַק מִן הַמְעֻשֶּׂרֶת. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. וְלַד מֻקְדָּשִׁין לֹא יִינַק מִן הַמֻּקְדָּשִׁין. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגָרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן פָּרָה לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ: With regard to any consecrated item that is fit for sacrifice on the altar but is not fit for Temple maintenance, or if it is fit for Temple maintenance but not for sacrifice on the altar, or fit neither for the altar nor for Temple maintenance, nevertheless one is liable for misusing it. The mishna clarifies each of these categories: Fit for Temple maintenance but not for sacrifice on the altar, how so? In a case where one consecrated a cistern full of water, the water is not fit for sacrifice on the altar, as only water from the Siloam pool is used for the altar. Nevertheless, it is fit for Temple maintenance, e.g., to knead clay with it for use in reinforcing the walls of the Temple. What is the case of an item fit neither for the altar nor for Temple maintenance? If one consecrated garbage dumps full of manure, the place and its contents are fit neither for the altar nor for Temple maintenance. Rather, they are sold and the money received from the sale is donated to the Temple. What is the case of an item fit for sacrifice on the altar but not fit for Temple maintenance? If one consecrated a dovecote full of pigeons, the pigeons are fit for the altar while the dovecote is not fit even for Temple maintenance. Or if one consecrated a tree full of fruit, as the fruit is fit for the altar whereas the tree is not fit even for Temple maintenance. For example, grapes are fit for the altar as wine, but the vines are not fit for Temple maintenance, as they are too flimsy for construction. Another case where the consecrated item is fit for neither the altar nor Temple maintenance is a field full of grass. In all those cases, one is liable for misusing both them and that which is within them, as those that are unfit for use in the Temple will be sold and their money will be used for the altar or for Temple maintenance. But if one consecrated an empty cistern and it was subsequently filled with water, or if one consecrated an empty garbage dump and it was subsequently filled with manure, or an empty dovecote and it was subsequently filled with pigeons, or a tree without fruit and it was subsequently filled with fruit, or an empty field and it was subsequently filled with grass; in all these cases one is liable for misusing them but one is not liable for misusing that which is within them. There is no misuse with regard to enhancements that developed in consecrated property. Rabbi Yosei disagrees in two of the above cases and says: In the case of one who consecrates the empty field in which grass grew or the empty tree on which fruit grew, he is liable for misusing both them and their growth, because these are growths of consecrated property, despite the fact that they grew there only after the property was consecrated. Apropos the growths of consecrated property, the mishna states that an offspring born to a tithed animal before it was tithed may not be given to suckle from the tithed mother, as it is a non-sacred animal that may not be allowed to derive benefit from consecrated property. And there are others who stipulate in this manner, i.e., that the consecration does not apply to the milk. The same is true of the offspring of sacrificial animals born to them before their consecration; they may not suckle from the sacrificial animal. And in this case as well, there are others who stipulate in this manner, i.e., to enable the offspring to suckle. The laborers, who are generally permitted to eat the food of their employer, may not eat from consecrated dried figs, if they work with Temple produce. Rather, they can buy food with the money they are paid. And likewise, a cow working with consecrated property, e.g., threshing Temple produce, may not eat from consecrated vetch [mikarshinei].

Inspired by R' Joseph Dana