מעילה, פרק ב, משנה ו. הפרק הזה עוקב, קרבן אחר קרבן, אחר שתי הנקודות שהן עיקר דיני מעילה: מאימתי מתחיל הקרבן להיות בכלל מעילה, ומאימתי הוא יוצא מכלל מעילה. עד כאן עסקו המשניות בבהמות ובעופות. משנתנו פונה לסוג קרבן אחר לגמרי, שתי הלחם המובאות בשבועות, שהן מן המנחות.
הלחם והכבשים
אין להבין את המשנה בלי לדעת תחילה מה עומד לצד הלחם הזה. שבועות הוא המועד היחיד שבו מביא הציבור שלמים, שני כבשים הקרבים בשם כל האומה, ואין שלמי ציבור בשום מקום אחר בקרבנות. הכבשים והלחם באים כיחידה אחת, ובמעשה התנופה מונפים הלחם והבהמות יחד.
משעת שחיטת הכבשים ואילך מעמדו של הלחם תלוי במעמדם. כל מה שמתרחש בארבע עבודות הדם קובע את גורל הלחם בדיוק כשם שהוא קובע את גורל הבשר. הזריקה, זריקת הדם על המזבח, היא המתירה את בשר הכבשים באכילה לכוהנים, ואותו מעשה עצמו הוא המתיר להם גם את הלחם. והתלות פועלת גם בכיוון ההפוך: אם נעשתה עבודת הדם באופן הפוסל את הכבשים, נפסל הלחם עמם. מבחינה הלכתית, הכבשים הללו והלחם הזה הם חבילה אחת.
"שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו"
על הלחם אומרת המשנה "מועלין בהן משהוקדשו": משעה שהוקדשו, הנהנה מהן מעל. כאן ההקדשה אינה מעשה הנעשה בבהמה חיה אלא אמירה על חומר גלם. אדם מפריש סולת ואומר שהיא לאפיית שתי הלחם, ואותה קביעה שבדיבור לבדה מכניסה את הסולת לקדושת הקרבן, עד שכל הנאה ממנה היא כבר שימוש שלא כדין בהקדש.
"קרמו בתנור"
"קרמו בתנור, הוכשרו להיפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים": משקרמו פני הלחם בתנור, הוא עולה לדרגת קדושה גבוהה יותר, ומאותה שעה הוא נפסל במגע טבול יום או מחוסר כיפורים.
קרימת פני הלחם בתנור ממלאת את התפקיד שהשחיטה ממלאת בקרבן בהמה. כשם שבהמת קרבן, משנשחטה, נכנסה לשלב מתקדם יותר של קדושה ומעתה היא נפסלת במגע טבול יום או מחוסר כיפורים, כך גם הלחם, משקבעה האש את פניו, עבר את אותו גבול עצמו.
"ולשחוט עליהם את הזבח"
"ולשחוט עליהם את הזבח": באותה שעה עצמה נעשה הלחם ראוי שיישחט עליו הזבח. מאחר שכבשי השלמים של שבועות קשורים בשתי הלחם, אין שוחטים את הכבשים עד שקרמו פני הלחם. כלומר, צריך שהלחם יהיה לחם ממש, ולא בצק בלבד, קודם שתיעשה שחיטת הכבשים.
"נזרק דמן של כבשים"
"נזרק דמן של כבשים": עם זריקת דם הכבשים על המזבח נוספת חומרה חדשה בלחם. האוכל עתה מן הלחם עשוי להתחייב כרת, שהרי "חייבין עליהם", "משום פיגול, נותר וטמא", לפי איזה מן הפסולים הללו קיים במקרה שלפנינו.
גם כאן הזיקה לכבשים היא שמולידה את הדין. אם התכוון הכוהן בשעת השחיטה שייאכל הבשר לאחר הזמן שאכילתו מותרת בו, נעשה הקרבן פיגול, והלחם נגרר לאותו פסול עצמו. ממילא, האוכל את הלחם לאחר שנזרק הדם חייב באותו כרת עצמו שהיה חייב על אכילת הבשר.
"ואין בהן מעילה"
"ואין בהן מעילה": משלב זה ואילך אין דין מעילה חל בלחם. הזריקה מוסרת את בשר הכבשים לכוהנים, וקרבן שנמסר להם אינו עוד קודשי ה', אינו עוד ממון המיוחד לעבודת שמים, ולפיכך אין בו עוד מעילה. ומאחר שאותה זריקה עצמה היא המתירה את הלחם לשולחן הכוהנים, יוצא גם הלחם מכלל מעילה.