מסכת מעילה, פרק ו, משנה ה. הפרק ממשיך לבדוק על מי מוטלת האשמה במעילה כאשר מעות הקדש עוברות דרך יותר מיד אחת. משנתנו עוסקת במקרה נוסף של אדם שנתן מעות הקדש לחברו לשמירה, בלי שידע שהמעות של הקדש הן. השאלה בכל חלקי המשנה אחת היא: בשעה שנמסרו המעות, האם נמסרו כדי לשמור עליהן, או נמסרו כדי להשתמש בהן?
מעות שהופקדו אצל שולחני
המשנה פותחת ב"הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשּׁוּלְחָנִי", אדם שהניח מעות אצל שולחני (חלפן כספים) בלי שידע כלל שמה שהוא מפקיד של הקדש הוא. הכול תלוי במצב שבו הגיעו המעות. האם היו "צְרוּרִין", כרוכות בצרור או קשורות בקשר? על מקרה זה פוסקת המשנה "לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן": אין לשולחני שום רשות להשתמש בהן לצרכיו.
הטעם בנוי על צורת הפיקדון. צרור, או קשר קשור בדרך ניכרת, מכריז שבעל המעות רוצה שהחבילה תישאר בדיוק כמו שהיא. זו לשון של שמירה, לא לשון של מסחר. המעות נמסרו לשולחני כדי שישמור עליהן, ולא יותר מזה.
"לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, מָעַל." לפיכך, אם הוציא השולחני את המעות הללו, הוא זה שמעל. אף אחד לא נתן לו רשות להוציאן; הוא פעל מדעת עצמו בלבד, ומעשהו הוא שהוציא את המעות מיד הקדש. האשמה כולה שלו.
ואם היו המעות "מֻתָּרִין", מונחות חופשיות, בלי כריכה ובלי קשר הסוגר עליהן, פוסקת המשנה "יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן": השולחני רשאי להשתמש בהן. מעות שנמסרו בצורה המוכנה לשימוש מיידי נושאות עמן הסכמה מכללא. פרנסתו של שולחני בנויה על מעות קטנות, והוא זקוק להן תמיד תחת ידו. להניח לפני אדם כזה מעות שאינן קשורות, פירושו למעשה לאמור לו שיוציא אותן עכשיו ויחזיר את שוויין אחר כך.
וכיוון שהמעות נמסרו לו ברשות להשתמש בהן, המסירה עצמה היא שהוציאה את המעות מיד הקדש. "לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, לֹא מָעַל." לפיכך, אם הוציא השולחני את המעות, לא מעל. הוא משמש כאן כשלוחו של המפקיד, והמפקיד הוא שמתחייב. השולחני לא עשה שום דבר שלא כשורה: הוא היה רשאי להשתמש במעות, והאחריות נופלת על מי שהניחן בידו.
מעות שהופקדו אצל בעל הבית
מן איש המקצוע עוברת המשנה אל האדם הפרטי: "אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת." כאן הופקדו מעות ההקדש, בלי ידיעה, אצל בעל הבית מן השורה, אדם שפרנסתו אינה קשורה כלל למעות. הדין בו "בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ", כלומר בכל אופן שיהיה, קשורות או מונחות חופשיות, והדין הוא "לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן", אינו רשאי להשתמש בהן כלל.
כאן צורת הפיקדון אינה משנה. בעל הבית אינו עוסק בחילופי מעות ואין לו צורך תמידי במעות קטנות. אין שום יסוד להניח שהמעות הונחו בידו כמעות של מסחר. בכל דרך שהונחו, ברור שנמסרו לו לשמירה.
"לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא, מָעַל." ממילא, אם יוציא בעל הבית את המעות, המעילה נזקפת לו. המעות באו לרשותו כפיקדון בלבד, ולא כמעות שהותר לו ללוות מהן, ולכן אינו עומד במקום שום אדם כשליח. בכל אופן שיהיה, המעשה שלו והחיוב שלו.
החנווני: רבי מאיר ורבי יהודה
המשנה מסיימת במחלוקת על מקרה ממוצע: החנווני, שקונה ומוכר תבואה ובשמים אך אינו עוסק בחילופי מעות. כיצד נסווג אותו? האם הוא כשולחני, שהרי איש מסחר הוא ועושה עסקאות, או כבעל הבית, שהרי המעות אינן סחורתו?
תשובתה הראשונה של המשנה היא "הַחֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת", והרי החנווני באותה קטגוריה של האדם הפרטי שנידון לעיל. חילופי מעות אינם מקצועו, ולכן כל מה שמפקידים בידו מוחזק שהופקד לשמירה ולא להוצאה. יוצא מזה שאינו רשאי להשתמש במעות כלל, ואם הוציאן בשעה שהיו של הקדש, המעילה שלו. זהו הדין "דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר."
"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּשּׁוּלְחָנִי." רבי יהודה סובר שדין החנווני כדין השולחני. הכול יודעים שחנווני זקוק למעות קטנות תחת ידו בשביל לקוחותיו, ולכן כשמוסרים לו מעות מותרות, ההנחה היא שנמסרו לו ברשות להשתמש בהן. ממילא, אם נתנו לו מעות הקדש מותרות והוציאן, המפקיד הוא שמתחייב במעילה ולא החנווני.