מעילה, פרק ד, משנה ה. המשניות האחרונות של הפרק בנויות סביב נושא אחד: מתי פריטים נפרדים מצטרפים זה לזה כדי להשלים שיעור. משנתנו יוצאת מענייני מעילה עצמם ומכנסת רשימה של שיעורים מכל רחבי התורה, שבכל אחד מהם אפשר להגיע לכמות הנדרשת בצירוף מאכל למאכל ולא דווקא בפריט אחד. היא פותחת באוכלין ומסיימת במשקין.
טומאת הגוויה: גזירת חכמים
לפני דברי המשנה דרושה הקדמה. מדאורייתא אין אדם נטמא באכילת אוכל טמא. האוכל מטמא אוכלין אחרים, אבל אינו מטמא את גופו של האוכלו. חכמים, לעומת זאת, גזרו גזירה: האוכל אוכלין טמאין בשיעור חצי פרס נטמא בגופו ונפסל מלאכול תרומה עד שיטבול במקווה. מעמד זה מכונה טומאת הגוויה, טומאת הגוף.
המשנה פותחת: "כל האוכלין מצטרפין", כל סוגי המאכל מצטרפים זה לזה, "לפסול את הגוויה בכחצי פרס", לפסול את הגוף בשיעור חצי פרס. מאחר שכיכר שלמה נחלקת לשני פרסים, חצי פרס יוצא רבע כיכר. החידוש כאן הוא שאין האוכל צריך לבלוע את אותו רבע כיכר מפריט אחד. ביס ממאכל טמא זה ומעט ממאכל טמא אחר, ומשהצטרפו יחד לכדי חצי פרס, גופו טמא והתרומה נאסרה עליו.
שיעור שתי סעודות לעירוב
שיעור שתי סעודות לעירוב
"במזון שתי סעודות לעירוב", האוכלין מצטרפים גם לשיעור מזון שתי סעודות המשמש לעירוב תחומין. הרקע: משנכנס היום הקדוש, בין שבת ובין יום טוב, אין אדם רשאי להתרחק יותר מאלפיים אמה ממקום שביתתו, המקום שבו נקבעת דירתו לאותו יום, ובדרך כלל זו העיר שבה הוא נמצא בכניסת היום. אותן אלפיים אמה, הנמדדות מקצה העיר, הן התחום שלו.
מי שצריך ללכת לצד מסוים יכול להזיז את הגבול הזה. עוד בערב שבת הוא מניח מזון במקום כלשהו בתוך אלפיים אמה ממנו, והנחה זו קובעת את דירתו ליום זה באותו מקום. אלפיים האמה שלו נמדדות מעתה מחדש משם לכל הכיוונים, כך שהוא מרוויח מרחק בצד שהוא צריך ומפסיד אותו מרחק עצמו בצד שכנגד.
איזו כמות מזון נדרשת לכך? כשיעור שתי סעודות, כלומר שני פרסים, שהם יחד כיכר אחת, שיש מעריכים אותה בשש ביצים ויש בשמונה. המשנה מלמדת שאפשר להרכיב כמות זו מיותר מסוג מזון אחד. אפשר להניח יחד כמה מיני מאכל שונים, ומשהגיעו לכדי מזון שתי סעודות חל העירוב ומקום השביתה נקבע.
"וכביצה לטמא טומאת אוכלין", והאוכלין מצטרפים לשיעור כביצה לעניין טומאת אוכלין. למדנו שאין אוכל טמא מעביר את טומאתו הלאה אלא אם כן יש בו לפחות כביצה. גם כאן מלמדת המשנה שתערובת של אוכלין טמאין מצטרפת יחד להשלמת השיעור.
כגרוגרת להוצאת שבת
כגרוגרת להוצאת שבת
"כגרוגרת להוצאת שבת", האוכלין מצטרפים לשיעור גרוגרת, תאנה יבשה, שהוא השיעור למלאכת הוצאה בשבת. המוציא אוכל מרשות הרבים לרשות היחיד לא חילל שבת אלא אם כן יש במה שהעביר כגרוגרת, וכמה מאכלים שהוציא בבת אחת מצטרפים לאותו שיעור.
ככותבת ביום הכיפורים
"וככותבת ביום הכיפורים", האוכלין מצטרפים לשיעור כותבת, תמר גדול, שהוא שיעור האכילה המחייב ביום הכיפורים. בכל מקום שהתורה מדברת על אכילה, השיעור הרגיל המחייב את האדם הוא כזית. ביום זה השיעור גדול יותר: ככותבת, שהיא כשני זיתים.
מקור ההבדל הוא לשון הפסוק. לגבי יום הכיפורים אין התורה מנסחת את האיסור כאכילה כלל, אלא מצווה "ועיניתם את נפשותיכם", שנענה את עצמנו. חז"ל ביארו ששיעור כותבת הוא בדיוק מה שמתחיל להשקיט את רעבונו של אדם, ובאותו רגע יצא ממצב העינוי. כזית אינו מיישב את דעתו, ועדיין הוא מעונה אחרי שבלעו. משנתנו מוסיפה שמיני מאכל שונים מצטרפים יחד עד לשיעור כותבת, ומי שאכלם חייב.
עתה עוברת המשנה למשקין: "כל המשקין מצטרפין", כל המשקין מצטרפים, לשתי הלכות.
כל המשקין מצטרפין
עתה עוברת המשנה לשתייה: "כל המשקין מצטרפין", כל המשקין מצטרפים, ודבר זה נאמר לשתי הלכות.
"לפסול את הגוויה ברביעית", הגוף נפסל בשיעור רביעית. הדבר מקביל לגזירת חכמים שבה פתחה המשנה, אלא שכאן מדובר במשקה ולא באוכל. השותה רביעית של משקין טמאין, רבע לוג, קרוב לתשעים מיליליטר במונחים שלנו, נטמא בגופו ונאסר בתרומה. משקין שונים ששתה יחד מצטרפים לאותה רביעית.