מעילה, פרק ג, משנה ה. הפרק חוזר ושואל שאלה אחת: אילו דברים הם באמת "קדשי ה'", ממון הקדש במלוא מובן המילה, עד שההנאה מהם היא מעילה גמורה, ואילו דברים אסורים בהנאה מדברי חכמים בלבד. משנתנו מפעילה את השאלה הזאת על תוצרת: החלב שנחלב מבהמה מוקדשת והביצים שמטילה עוף מוקדש.
המשנה פותחת בשתי תוצרות: "חלב המוקדשין וביצי תורין", מה שנותנת בהמת קדשים כשחולבים אותה ומה שמטילות תורים מוקדשות. בהם ההלכה היא "לא נהנין ולא מועלין": אסור ליהנות מהם, ומי שנהנה בכל זאת לא עבר על מעילה. הצמד הזה הוא לשונה הרגילה של המשנה לאיסור שמקורו בדברי חכמים בלבד. אין להשתמש בהם, אבל דין מעילה שמן התורה, על כל המשתמע ממנו, אינו חל עליהם.
רק בקדשי מזבח
מיד המשנה מצמצמת את מה שאמרה: "במה דברים אמורים בקדשי מזבח". ההלכה נאמרה דווקא כשההקדשה נעשתה לשם קרבן על גבי המזבח. במקרה כזה חלה על הבהמה קדושת קרבן. אלא שחלב וביצים אינם עולים לעולם על המזבח, וקדושת קרבן אינה יכולה לחול על דבר שאינו ראוי להקרבה. מאחר שאינם נכנסים כלל לגדר קדשי ה', אין בהם מעילה.
קדשי בדק הבית
ועכשיו הצד השני: "אבל בקדשי בדק הבית", כשההקדשה היתה לקופת בדק הבית של בית המקדש, ההלכה מתהפכת. "הקדיש תרנגולת, מועלין בה ובביצתה". המקדיש תרנגולת לבדק הבית, אפשר למעול בעוף עצמו ובאותה מידה בביצים שהיא מטילה. "חמור, מועלין בה ובחלבה". הקדיש חמורה, יש מעילה בבהמה ובחלב שהיא נותנת כאחד.
מה פשר ההיפוך? איש אינו מעלה על דעתו שתרנגולת או חמור ייבנו לתוך אבני ההיכל. ההקדשה כאן חלה על השווי שלהם ולא על גופם: הבהמה עומדת למכירה, וכל מה שיתקבל בעדה נמסר לתחזוקת המקדש. ומכיוון שזו משמעות ההקדשה, ביצים וחלב עומדים בדיוק במעמד הבהמה שהוציאה אותם. גם הם ניתנים למכירה, וכל מה שיכניסו שייך לבדק הבית לא פחות.
הכלל
רעיון אחד עומד בשני חלקי המשנה. כשבהמה מיועדת למזבח, מה שחל עליה הוא קדושת קרבן, וקדושה מסוג זה תופסת רק בדבר הראוי להקרבה. ומאחר שחלב וביצים לא יעלו לעולם על המזבח, אינם נכנסים למעמד של קדשי ה', ואי אפשר למעול בהם. וכשבהמה מיועדת לבדק הבית, מה שהוקדש הוא שוויה הממוני, והתוצרת אינה אלא עוד מאותו שווי. חלב וביצים הם כספים המגיעים להקדש; לפיכך הם קדשי ה', וכל הנהנה מהם מעל.