מעילה, פרק ב, משנה ה. כל משנה בפרק זה מלווה סוג מסוים של הקדש משלב לשלב, ושואלת בכל אחד מהם שתי שאלות: מאימתי חלה בו מעילה, ומאימתי היא פוקעת ממנו. משנתנו חוזרת לקודשי קודשים, הקרבנות שדרגת קדושתם היא הגבוהה ביותר, ושדין מעילה חל בהם כבר מרגע שהוקדשו. שלושה קרבנות כאלה נמנים כאן: חטאת, אשם, ושלמים שמביא הציבור.
החטאת אינה קרבן נדבה אלא קרבן חובה. יש חטאת של ציבור, הנמנית עם קרבנות המוסף, ויש חטאת של יחיד, שמביא מי שעבר בשוגג על איסור שאילו עשאו במזיד היה חייב עליו כרת. גם קרבן האשם מוטל על היחיד כחובה, ומסכת זבחים מונה שישה סוגים שלו, כשלכל אחד מהם הנסיבות המחייבות אותו.
שלמי הציבור ראויים להסבר קצר, שכן הלוח מזמן אותם פעם אחת בלבד בשנה: שני הכבשים של שבועות, כבשי עצרת, הקרבים עם שתי הלחם. שלמי יחיד הם קדשים קלים, וישראל אוכל מבשרם. לא כן הכבשים הללו. הם נמנים עם קודשי הקודשים, ולפיכך אכילתם מוגבלת לזכרי כהונה בלבד, ורק בתוך העזרה.
המשנה
"חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור": חטאת הבאה מן הבהמה, אשם, ושלמי כלל ישראל. בכולם פוסקת המשנה "מועלין בהן משהוקדשו", שחיוב המעילה חל מרגע ההקדשה, עוד לפני שנעשתה בהם עבודה כלשהי.
"נשחטו": משנעשתה בהם שחיטה, עולים הקרבנות בקדושתם, והעלייה הזאת מביאה עמה חשיפה חדשה. מכאן ואילך הם ניתנים להיפסל. "הוכשרו ליפסל", כלומר נעשו ראויים לפסול, "בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה": במגעו של טבול יום, מי שטבל אך עדיין לא שקעה עליו שמשו; במגעו של מחוסר כיפורים, מי שעדיין ממתין לקרבן המשלים את טהרתו; ובלינה, כשהדם נשאר עומד עד הבוקר במקום שיינתן על המזבח בעוד היום קיים.
"נזרק דמן": משנזרק הדם על המזבח, חלה מערכת איסורים נוספת. מנקודה זו האוכל מן הבשר עלול להתחייב כרת, "חייבין עליהן משום פיגול", מחמת פיגול, וכן "נותר וטמא", מחמת נותר ומחמת טומאה, בכל מקרה שמתקיימים תנאיה של אחת מן העבירות הללו.
"ואין מועלין בבשר." הזריקה עצמה מוציאה את הבשר מכלל מעילה, והטעם פשוט: זריקת הדם היא בדיוק מה שמתיר את הבשר באכילה לכהנים. משנמסר מאכל לאכילתם, שוב אינו קודשי ה' במובן הבלעדי, שוב אינו שמור לגבוה בלבד, ואין למעילה במה לתפוס.
"אבל מועלין באימורין עד שיצאו לבית הדשן." האימורים, אותם חלקים המיועדים לאש המזבח, נשארים בכלל מעילה גם לאחר שכילתה אותם האש, וכך הם עומדים עד שאפרם מוצא אל מקום הדשן שמחוץ לירושלים. זה בדיוק ההיפך מן ההלכה הקודמת שנאמרה בבשר: שום כהן אינו זוכה לעולם באכילת האימורים. הם שייכים לאש המזבח, ולפיכך מעמדם כקניינו של המקום אינו נמסר לעולם. החיוב נמשך אפוא עד שיתקיימו שתי חובות במלואן: הקטרתם על המזבח, ולאחר מכן הוצאת אפרם אל בית הדשן.