מעילה, פרק ו, משנה ד. הפרק כולו עוסק בשאלה על מי חלה המעילה כאשר מעות הקדש עוברות דרך ידיו של שליח. הכלל שעליו בנוי הפרק: כל זמן שהשליח עשה את שליחותו, המעילה על המשלח; ואם השליח שינה מדברי שולחו ופעל מדעת עצמו, המעילה עליו. משנתנו מביאה שני מקרים היושבים בדיוק על קו הגבול הזה: השליח אמנם קיים את השליחות, אך נותרו בידו מעות, ומה שעשה בהן היה מדעתו בלבד.
האתרוג שנקנה בפרוטה
"נתן לו שתי פרוטות": אדם מסר לשלוחו שתי פרוטות, ולא ידע שהן של הקדש. "אמר לו, הבא לי אתרוג": ציווה עליו לקנות בהן אתרוג. "והלך והביא לו בפרוטה אתרוג": הלך השליח לשוק ומצא אתרוג הנמכר בפרוטה אחת בלבד, אף שהאתרוג עצמו שווה שתי פרוטות. מקח טוב עלה בידו. "ובפרוטה רימון": בפרוטה שנשארה בידו קנה השליח רימון.
השאלה היא אם השליח קיים את שליחותו או שינה ממנה, שהרי לפי התשובה נקבע מי הוא שמעל, המשלח או השליח.
פסק המשנה: "שניהם מעלו", שניהם מעלו בהקדש. באשר למשלח, שליחותו נתקיימה במלואה: אתרוג בשווי שתי פרוטות ביקש, ואתרוג בשווי כזה ממש הגיע לידו. ואין זה משנה שמחיר הקנייה עמד על פרוטה אחת בלבד, שהרי השליח נזדמן לו מוכר זול במיוחד. ואף על פי כן גם השליח עבר, שכן הפרוטה העודפת, שנשארה לאחר תשלום האתרוג, הלכה לקניית רימון שאיש לא ביקש ממנו להביא. הוא החליט על הקנייה הזאת מדעתו, ומעות הקדש שיצאו מדעתו שלו, מעילה היא בידו.
רבי יהודה: למשלח יש טענה
רבי יהודה: למשלח יש טענה
הסברה היא שהמשלח יכול היה לדעת שיש מציאות זולות בשוק האתרוגים, ומשום כך בדיוק מסר לשליח שתי פרוטות שלמות: לא כדי שהשליח יחזור אליו עם סחורה בשווי שתי פרוטות, אלא כדי שכל שתי הפרוטות יוצאו וייקנה בהן שווי גדול עוד יותר. לפיכך אומר המשלח, "והבאת לי קטן ורע": קטן ורע הבאת לי, ולא הוצאת את המעות כדרך שרציתי שיוצאו. וכיוון שלא נתקיימה שליחותו כפי כוונתו, אין המשלח מועל.
החלוק שנקנה בשלושה סלעים
ולאחריו מקרה מקביל. "נתן לו דינר זהב": המשלח, שוב מבלי לדעת שהמטבע של הקדש, נתן ביד שלוחו דינר זהב. "אמר לו, הבא לי חלוק": וציווהו לקנות לו חלוק. "והלך והביא לו בשלושה חלוק": מצא השליח חלוק במחיר שלושה סלעים. ומאחר שדינר זהב שווה שישה סלעים, לא הוצא אלא חצי הסכום, וגם כאן היה המחיר נמוך בהרבה משווי הסחורה, שהרי החלוק עצמו היה שווה דינר זהב שלם. "ובשלושה טלית": בשלושת הסלעים שנותרו קנה השליח טלית.
וההלכה חוזרת: "שניהם מעלו", שניהם עברו. בעל הבית מעל, שהרי מה שביקש הוא בדיוק מה שהגיע לידו, חלוק ששוויו דינר זהב. אמנם לא יצא דינר שלם מיד השליח, אך שווי השוק של הבגד היה דינר, והשווי הוא עיקר הבקשה. והשליח מעל בפני עצמו בשלושת הסלעים, מחצית שווי המטבע, שהקדיש אותם לטלית מדעת עצמו בלבד.
אף כאן פוטר רבי יהודה את בעל הבית: "בעל הבית לא מעל", ואף על פי שהחלוק אכן היה שווה דינר זהב. שהרי נותרה למשלח טענה כלפי שלוחו, "חלוק גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע": חלוק גדול ומשובח ביקשתי, ומה שהובא לי קטן ורע הוא. תאמר ששוויו דינר, מכל מקום כל הדינר היה צריך לצאת, ואילו יצא, היה השוק מספק בגד גדול ומשובח יותר, שווה אולי שני דינרי זהב. ההוראה נאמרה בדקדוק מטעם, ולא נשמעה. לפיכך, לדעת רבי יהודה, אין המשלח מועל.