מעילה, פרק ה, משנה ד. עד כה עסק פרקנו במעילה הבאה מכוח הנאה מן ההקדש. משנתנו פותחת פתח שני לאותו איסור עצמו: מעילה שאינה נעשית בדרך של הנאה מן החפץ, אלא בהעברתו לרשותו של אדם אחר.
"נטל אבן או קורה של הקדש": נצייר לעצמנו פקיד של בית המקדש שנכסי ההקדש מופקדים בידיו. הוא נטל אבן או קורה של הקדש והביא אותן לביתו. האם מעל? המשנה קובעת: "הרי זה לא מעל", לא עבר על איסור מעילה. הטעם הוא שחפצים אלו כבר היו מונחים ברשותו, ולפיכך העברתם ממקום למקום, ואף לתוך ביתו שלו, אינה משנה את מעמדם.
"נתנה לחבירו, הוא מעל וחבירו לא מעל." הכול משתנה ברגע שהחפץ עובר לחברו. הואיל והוא זה שנטל מנכסי ההקדש והעמיד אותם ברשותו של אדם אחר, המסירה עצמה היא המעילה, והחיוב מוטל עליו. המקבל אינו חייב כלל. הקדושה פרחה מן החפץ באותו רגע שעבר מיד ליד, ולכן בכל שימוש שיעשה בו החבר לאחר מכן אין עוד קדושה שיוכל למעול בה.
בניית ההקדש בתוך הבית
"בנאה בתוך ביתו, הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה." עתה נוטל אותו עובד את האבן או הקורה ומשלב אותן בביתו, ומעמיד אותן מעל ראשו. עצם ההנחה במקום עדיין אינה מעילה. הבנייה לבדה לא הקנתה לו דבר. רק כאשר הוא דר תחתיה בפועל ונהנה בשווה פרוטה, המעילה נכנסת לתוקפה.
המקרה שהמשנה מתארת הוא שהאבן או הקורה מונחות מעל פתח שבגג, וחוסמות את הגשם מלהיכנס לבית. החפץ משמש כמכסה, וההנאה מתממשת בדירה שתחתיו ולא בהנחה עצמה.
אבל אם בנה את האבן או הקורה בגוף בניין הבית, ולא כמכסה מעל חלל פתוח, מעל מיד. עשיית חומר של הקדש לחלק ממבנה ביתו היא כשלעצמה הנאה, ואין צורך להמתין לכלום. ומה שאמרנו שאין חיוב במעשה הבנייה, הרי זה דווקא במקרה של מכסה; שילוב בגוף הבניין דינו שונה לחלוטין.
פרוטה של הקדש
גם בכסף הדין זהה. "נטל פרוטה של הקדש": אדם שכספי הקדש מופקדים בידיו הביא פרוטה לביתו. על כך שונה המשנה שוב "הרי זה לא מעל". נטילת המטבע והבאתה אינן יוצרות מעילה, שכן היא הייתה ברשותו כבר קודם לכן, וזיקתה להקדש לא נפסקה.
"נתנה לחבירו, הוא מעל וחבירו לא מעל." משעה שהעביר את המטבע לרשותו של אדם אחר, הוא זה שמעל, וחברו לא מעל, בדיוק כמו באבן ובקורה. קדושתה של המטבע פרחה ברגע המסירה.
תשלום במטבע של הקדש
מכאן פונה המשנה למטבע של הקדש שנתן בטעות כשכר עבור שירות. "נתנה לבלן, אף על פי שלא רחץ, מעל." הוא נותן את הפרוטה לבלן כדמי רחיצה. אף שעדיין לא רחץ, המעילה כבר נעשתה. העברת המטבע לרשות הבלן היא עצמה העבירה, בין שכבר נהנה מן השירות ובין שלא.
מדוע נגמרת העסקה כה מהר? "שהוא אומר לו: הרי מרחץ פתוחה, הכנס ורחוץ." הבלן אומר לו: המרחץ פתוח לפניך, היכנס ורחץ. אין לבלן מה לעשות עוד. התשלום קונה זכות להשתמש במקום שכבר מוכן ועומד, ולכן העסקה נחתמת ברגע שהפרוטה עוברת מיד ליד, ועמה באה המעילה.
ולעומת זאת בשירות שדורש עשייה בפועל. נניח שנתן פרוטה של הקדש לספר לפני שהסתפר. הספר עדיין צריך לעשות את המלאכה; עמלו הוא עיקר העסקה. במקרה כזה אין העסקה נגמרת עד שנעשה השירות בפועל, והמעילה אינה נכנסת לתוקפה עד אותו רגע.